אני ואתה מרטין בובר 1923 העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול . יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר.
Download ReportTranscript אני ואתה מרטין בובר 1923 העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול . יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר.
Slide 1
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 2
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 3
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 4
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 5
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 6
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 7
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 8
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 9
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 10
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 11
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 12
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 13
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 14
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 15
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 16
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 17
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 18
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 19
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 20
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 21
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 22
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 23
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 24
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 25
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 26
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 27
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 28
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 29
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 2
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 3
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 4
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 5
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 6
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 7
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 8
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 9
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 10
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 11
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 12
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 13
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 14
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 15
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 16
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 17
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 18
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 19
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 20
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 21
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 22
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 23
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 24
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 25
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 26
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 27
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 28
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר
Slide 29
אני ואתה
מרטין בובר
1923
העולם כפול עבור האדם כי יחסו של האדם אליו כפול.
יחסו של האדם כפול כי כפולות מילות היסוד אשר בפיו.
מילות היסוד אינן מילים בודדות כי אם צמדים.
מילת היסוד האחת ,הצמד אני -אתה.
מילת היסוד השנייה ,הצמד אני-הוא;
אפשר להחליף מילת הוא במובן של מַ שהו
בהוא במובן של מישהו
או בהיא במובן של מישהי
מבלי לשנות מילת היסוד עצמה.
ובכן אף האני של האדם כפול.
שלא הרי האני במילת היסוד אני -אתה
כהרי האני במילת היסוד אני -הוא.
מילות היסוד אינן מציינות דבר הקיים מחוץ להן
אלא הן נותנות קיום לעצמן על ידי אמירתן.
אדם אומר מילות היסוד מתוך קיומו.
כל האומר אתה אומר אף האני של הצמד אני -אתה.
כל האומר הוא אומר אף האני של הצמד אני -הוא.
אין אדם אומר מילת היסוד אני -אתה כי אם בכל קיומו.
.אין אדם אומר מילת היסוד אני -הוא בכל קיומו
אומרים ,לאדם ניסיון בעולמו .מה פשר הדבר?
האדם נוסע על קליפת הדברים ומתנסה בהם.
הוא לוקח מהם ידע מסוים על טבעם,
יש לו ניסיון.
הוא עומד על טיבם.
אך לא בידי הניסיון לבדו להביא את העולם אל האדם
כי הוא אינו מביא לו כי אם אותו עולם העשוי
מהוא והוא והוא של מַ שהו
והוא והוא של מישהו
והיא והיא של מישהי
והוא.
כאשר אני עומד מול אדם,
"אתה" שלי,
ואומר לו מילת היסוד אני-אתה
הוא אינו דבר בין דברים
ואינו עשוי דברים
לא "הוא" ולא "היא"
המוגבלים ע"י הוא והיא אחרים
נקודה השזורה ברשת העולם של חלל ושל זמן;
ולא טיבו של דבר
הנתון להתנסּות ולתיאור
צרור רופף של תכונות.
כי אם ללא גבול וללא אח וריע
הינו "אתה”
עולם ומלואו
לא במובן הוא ואין זולתו
אלא שכולם זולתו חיים בתוך אורו.
ה"אתה" פוגש אותי.
אבל אני נכנס איתו
לתוך קשר בלתי -מתווך.
ולכן הקשר הוא
בוחר ונבחר
נפעל ופועל
כאחד.
מילת היסוד אני -אתה
נאמרת אך ורק מתוך כל הקיום.
הריכוז והמיזוג לתוך קיום שלם
לא בידי לעשותם
בלעדי.
ַ
ואינם נעשים
"אני" נולד מול "אתה";
בהיוולדי אומר אני "אתה".
החיים האמיתיים כל כולם מפגש.
הרגשות מלווֹת את העובדה המטאפיסית ומטאפסיכית
של האהבה
אך אינן נותנות ממשות לעובדה;
וההרגשות המלווֹת
בעלות צורות שונות ומשונות.
הרגשת ישו
כלפי המוכה 'דיבוק'
שונה מהרגשתו
כלפי תלמידו האהוב;
אבל האהבה אחת היא.
הרגשות יכולות להיות "של" אדם;
ואילו האהבה מתרחשת.
באהבה "אני" נוטל אחראיות עבור "אתה":
בזה שווים כל האוהבים,
שוויון שאינו קיים בשום רגש,
מן הקטן שבקטנים
עד הגדול שבגדולים
ומן הבטוח באושרו
אשר חייו מרופדים
בחיי אוהבו היחיד,
עד האסיר כל ימיו לייסורי עולם
אשר את הגדול מכל
יכול ומעז:
לאהוב את בני-האדם.
קשר הוא הדדיות.
ה"אתה" שלי פועל עלי,
כפי שאני פועל עליו.
חניכינו מחנכים אותנו,
יצירותינו יוצרות אותנו.
גם ה"רשע" מגלה נסתרותיו,
כאשר נוגע בו מילת היסוד הקדושה.
כמה יש לנו ללמוד מילדים ומחיות!
מחוברים ללא יודעין,
אנו חיים בתוך
זרם ההדדיות של העולם
אתה מדבר על אהבה,כאילו זה הקשר היחיד בין בני אדם;
אבל באיזה זכות בחרת בה
ולּו בתור דוגמה יחידה,
והנה ישנה גם שנאה?
כל עוד שהאהבה "עיוורות",זאת אומרת:כל עוד שאינה רואה יצור בשלמותו,
היא עוד לא תשכון באמת
תחת כנפי מילת היסוד של הקשר.
השנאה מעולם עיוורת מטבעה;
אין אדם שונא
כי אם חלקו של יצור.
כל הרואה יצור שלם
וחייב לדחותו,
אינו עוד בממלכת השנאה,
כי אם ביכולת האנושית המוגבלת
לומר "אתה".
יש ואדם אינו מסוגל לומר
אל האדם העומד מולו
את מילת היסוד,
אשר בה תמיד אישור קיומו
של היצור אליו הוא נאמר,
והוא מוכרח לדחות
או את חברו
או את עצמו:
כאן המחסום,
בו הכניסה-לתוך-קשר
מכירה את יחסיותה
שתּוסר רק עם סילוק המחסום.
אך השונא ישירות
קרוב יותר לקשר
מהנטול אהבה ושנאה.
אמנם כן גורלנו המר הנשגב
בעולם שלנו
סוף כל "אתה" ב"הוא".
תהא הנוכחות בתוך הקשר הישיר
בלעדית ככל שתהא:
מהרגע שהקשר עשה את שלו
או שהוחדר באמצעים
ה"אתה" הופך לאובייקט בין האובייקטים
אולי הארי שבחבורה
אך בכל זאת אחד מהם
המוגדר במידה ובמשקל.
האדם
שזה עתה היה אחד ויחיד,
לידי כי אם נוכחי,
לא ִ
לא ניסיון כי אם מגע,
כבר חוזר והופך להוא או להיא
סכום של תכונות כמּות בעלת צורה.
עכשיו אּוכל שוב למשוך ממנו
גוון שערותיו ,ושיחו ,וחסדו;
אך כל עוד זאת אּוכל,
הוא אינו עוד
והוא עוד לא
ה"אתה" שלי.
כלל גדול בעולם האדם:
אין סדר אלא ב"הוא".
קודם עוברים הדברים
מהיות ה"אתה" שלנו להיות ה"הוא" שלנו
ואז הם מקבלים סדר.
אין ה"אתה" יודע מערכת מסדרת.
אך עם הרחקנו לכת עד הלום,
עלינו להוסיף הצהרה שנייה
אשר בלעדיה תישאר
שבר כלי חסר תכלית:
עולם מסודר אינו סדרו של עולם.
קיימות שניוֹת -כהרף עין -של קרקע נסתרת,
בהן נגלה סדרו של עולם בתור נוֹכֵחַ .
הרגעים של "אתה” מופיעים באמצע דברי ימים
שורשיים ושימושיים אלה
בתור הרפתקאות נפלאות של שירה ושל דרמה,
אמנם שובי -לב בקסמיהם,
אך מסוכנות
בלֶכתן עד הסוף,
ברופפן מסגרת בטוחה,
בהשאירן עקבות של ספקות יותר מסיפוקים,
בערערן את הביטחון,
מוזרות לחלוטין
ונחוצות לגמרי.
אם על האדם לעבור ממנו שוב ושוב אל ה"עולם",
מדוע לא להישאר ב"עולם"?
מדוע לא לקרוא לסדר את כל העומד מולנו
ולהחזירו הביתה אל עולם האובייקטים?
ומדוע
כאשר אין מנוס
מאמירת "אתה"
אולי לאב
לרעיה
למלַוה,
מדוע לא לומר "אתה"
ולהתכוון ל"הוא".
את האמת
במלוא מובן המילה,
דע:
ללא "הוא"
אין אדם יכול לחיות.
אבל החי עמו בלבד
אינו
בן-אדם.
חלק שני
תולדות אדם
ותולדות בני האדם
הולכות ביחד
על אף השוני הרב ביניהן
לפחות בזאת,
הן מאותתות
גדילה מתמדת
".של עולם ה"הוא
אותו האיש,
שאת הרוח עורך על שולחנו כמעדנים,
מה יעשה עם נפש כל חי הסובבו?
הנה הוא עומד תחת מילת היסוד של ההפרדה
המרחיקה את האני ואת ה"הוא” זה מזה,
את חייו עם בני אדם הוא מפריד לשני אזורים
מוגדרים וחתוכים:
מוסדות
והרגשות.
אזור ה"הוא"
.ואזור האני
המוסדות הם ה"חוץ",
שם מתעכב האדם לכל מיני צרכים,
שם האדם עובד ,נושא ונותן ,משפיע,
יוזם ,מתחרה ,מארגן,
מנהל ,מכהן ,מטיף;
המבנה
המסודר לפחות למחצה
והמתואם בסך הכל,
בו מעגל העניינים מתנהל
הודות לתרומותיהם למיניהם
מצד ראשי אנוש ואברי אנוש.
ההרגשות הן ה"פנים"
בהן חי האדם ומתאושש מהמוסדות.
כאן מטוטלת הרגשות
עובר לפני העין המסוקרנת;
כאן
האדם מתפנק
בנטייתו
ובשנאתו,
בהנאתו,
ובכאבו,
בתנאי שאינו קשה מדי.
הבחנה זאת
מתערערת כמובן ,כאשר ההרגשות הסוערות ביותר
פורצות לתוך המוסדות המרובעים ביותר,
אבל עם קצת רצון טוב היא חוזרת לעצמה.
קשה במיוחד לסמוך על הבחנה זו
בתחום המכונה חיים אישיים.
בנישואין למשל
משיגים אותה
רק בקושי;
.אבל בסוף הכל מסתדר
שאין בהרגשות כדי חיים אישיים,
הבינו בינתיים מעטים;
כאן ביתו כאילו של האישי ביותר;
ומאחר שלמד האדם
כגון האיש המודרני,
להתעסק עד תום עם כל הרגשה והרגשה,
אז אף ההרגשה ואפילו זו של יאוש
מהעדר ממשות ההרגשות,
לא תפקח את עיניו,
הרי גם היא הרגשה
.מעניינת
הנישואין למשל אינם יכולים להתחדש כי אם על ידי
כור מחצבתן של כל נישואין אמיתיים:
שני בני אדם מגלים זה לזו את ה"אתה".
ממנו אותו "אתה"
שאינו ה"אני" של אחד מהם
בונה את הנישואין.
זה העיקר
המטפיסי
והמטפסיכי
של האהבה,
והרגשות האהבה
רק מלוווֹת אותו.
ולמעשה אם תקח מהארוטיות
המדוברת כל כל בימינו
כל האגוצנטריות ,כלומר כל יחס
בו האחד אינו מהווה כלל עבור השני
לא העומד מולו
ולא הנותן לו לעמוד מולו,
אלא
בו האחד
רק מענג את עצמו
דרך השני,
?מה נשאר