Slide 1

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 2

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 3

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 4

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 5

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 6

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 7

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 8

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 9

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 10

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 11

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 12

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬


Slide 13

‫גיגיות פח מלאות במים מפוזרות על הבמה‪ .‬בעומק הבמה‪ ,‬מבנה‬
‫ברזל המזכיר סוכת הצלה בים‪ .‬בצדה השמאלי קיצוני של הבמה‬
‫מונחת רמפה משופעת העולה לגובה ועליה אות או שתיים מתוך‬
‫השלט המוכר‪ :‬הוליווד‪ .‬בצדה הימני של הבמה‪ ,‬תא טלפון‬
‫ציבורי‪ .‬עוד בצדה הימני של הבמה‪ :‬משרד עירוני ובו ארון‬
‫משרדי‪ .‬וגם‪ :‬דלת ומאחוריה אמבטיה‪ ,‬כורסת ישיבה ומכשיר‬
‫טלוויזיה‪ .‬בעומק הבמה מותקן חלון הצצה שקוף‪.‬‬
‫בוקר של קיץ‪ .‬הוליווד ‪.‬‬
‫סירה קטנה שעליה סמל העיר נכנסת לבמה‪ .‬בתוך הסירה‬
‫יושבים ג’י ואריק‪ ,‬פקידי מחלקת המים‪ .‬ג'י לובש סביב צווארו‬
‫זר פרחים צבעוני‪ ,‬נוסח הוואי‪ .‬עסוק באכילה של חתיכת מלון‬
‫עסיסי‪ ,‬ואריק אוחז בידו מנורה כחולה לחיסול יתושים‪ .‬הוא‬
‫נראה דרוך כמו לקראת משימה חשובה‪ .‬הם נעים לעבר חלון‬
‫ההצצה השקוף‪.‬‬

‫אריק‪ :‬טוב‪ ,‬ג'י‪-‬בוי‪ 42 ,‬שניות ואתה בחוץ!‬

‫ג’י ‪ 42 :‬שניות? לא‪ .‬זה מעט מדי‪ .‬זה יכול לקחת דקה‪,‬‬
‫דקה וחצי‪ .‬זה יכול לקחת‪...‬‬
‫אריק‪ 42 :‬שניות! זה מחושב‪ .‬מהכניסה‪ ,‬ועד ליציאה‪.‬‬
‫דלת נפתחת‪ ,‬דלת נסגרת‪ .‬לא יותר מארבעים ושתיים‬
‫שניות‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬ואם זה ייקח יותר?‬
‫אריק‪ :‬אם זה ייקח יותר? אז אל תקרא לי המוח‪.‬‬
‫פאוזה‪ .‬ג’י חושב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אני אף פעם לא קראתי לך המוח‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זכרתי שרציתי לדבר איתך על משהו‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬מעט מבולבל) אני לא יודע כמה זה ייקח‪ .‬אבל‬
‫כשאני אצא‪ ,‬אני אהיה בחוץ‪ .‬זה חשוב יותר‪.‬‬
‫אור נדלק בתוך הסוכה‪ .‬זהו די ג’יי רומיאו שמופיע מאחורי‬
‫המיקרופון‪.‬‬

‫די ג’יי רומיאו‪( :‬קורא בקול) בו‪---‬קר טוב‪ ,‬ונציה! אתם מאזינים לרדיו הוליווד ‪ ,103.7‬רק שירי אהבה‪ ,‬המוסיקה‬
‫הכי דפוקה בסקאלה למאזינים הכי דפוקים בעיר‪ .‬השעה עכשיו חמש ב‪-‬ב‪-‬ו‪-‬ק‪-‬ר! כן‪ ,‬חמש בבוקר‪ .‬השמש המזוינת‬
‫עוד מעט זורחת‪ ,‬זמן בשבילכם לחייך את חיוך הבוקר המטופש שלכם‪ ,‬לצאת החוצה לקבל את עיתון הבוקר כדי‬
‫לראות ששום דבר לא קרה בעולם שלכם‪ ,‬העולם הכל כל מתוק שלכם‪( ,‬מחייך) כן‪ ,‬זה קורה כל בוקר מחדש ותמיד‬
‫עושה לי חשק להקיא‪( .‬משנה טון) מאזינים יקרים שלי‪ ,‬אני רוצה להקיא עליכם‪ .‬ועכשיו שיר פתיחה‪.‬‬

‫על רקע שיר אהבה רך‬
‫בסגנון "איזי ליסנינג"‪,‬‬
‫הסירה חולפת בין‬
‫השלוליות‪ .‬אנחנו רואים‬
‫את מבטיהם של שני‬
‫הפקידים‪ ,‬ג'י ואריק‪,‬‬
‫כשהם מתרשמים‬
‫ממראות העיר‬
‫המתפוררת‪.‬‬

‫אריק‪ :‬אתה שמעת שהם מדברים על תנינים?‬
‫ג’י‪ :‬תנינים?‬
‫אריק‪ :‬אני אגיד לך דבר אחד‪ .‬לפחות בזמן הקרוב שום דבר כזה‬
‫לא הולך לקרות‪ .‬אין תנינים‪ .‬אבל מה אחר כך? אני לא יכול‬
‫להגיד לך מה אחר כך‪.‬‬
‫הסירה נעצרת ליד שלט אפור עם סימן חץ‪ .‬האותיות הלועזיות‬
‫‪ Ban‬מופיעות על השלט‪ .‬סמרטוט שמונח על השלט מכסה את‬
‫האות האחרונה ‪.k‬‬
‫אריק‪ :‬אתה מוכן?‬

‫ג’י יוצא מהסירה והולך לכיוון שאליו מורה השלט‪.‬‬
‫בדרך הוא מסיר את הסמרטוט מעל השלט ‪.Bank‬‬
‫עכשיו הוא יוצא מהבמה ומופיע לסירוגין מאחורי חלון‬
‫ההצצה השקוף‪ .‬אריק נראה מתוח כשהוא יושב וממתין‬
‫לחברו בסירה‪.‬‬
‫אור נדלק מעל הרמפה‪[ .‬מעתה ולאורך המחזה תיקרא‬
‫הרמפה‪ ,‬הגבעה ‪].‬‬
‫בונדי והזקן הבוכה עומדים על הגבעה‪ ,‬בין אותיות‬
‫העיר הוליווד ומשקיפים אל העיר המוצפת‪.‬‬

‫בתוך הסירה ג’י מפצח גרעינים ויורק אותם לשלוליות‪ .‬בידיו של‬
‫אריק שק הכסף‪.‬‬
‫האור נדלק בתחנת הרדיו‪ .‬ברקע נשמע קול של גבר‪.‬‬
‫קול‪( :‬נשמע בלבד) אזרחים יקרים‪ ,‬מדבר ראש העיר שלכם‪.‬‬
‫העירייה עושה במיטב יכולתה כדי לסייע בשיפור המצב‪ .‬אנחנו‬
‫כמובן עוד לא מדברים על פינוי‪ .‬לא‪ ,‬אנחנו לא… זאת אומרת…‬
‫כמו שכבר אמרתי‪ ...‬אין שום סיבה לחשוש‪ .‬בסך הכול מדובר‬
‫באירוע טבעי בקנה מידה גדול‪( .‬מגחך) כן‪ ,‬קנה מידה גדול‪ .‬ככה‬
‫זה אצלנו‪ ,‬לא? קנה מידה גדול‪ ...‬היי‪ ,‬זאת הוליווד… אז אנחנו‬
‫פועלים בכל המישורים כדי לסיים את המצב הלא נעים הזה‪.‬‬
‫(משנה טון) אשתי אמרה לי שבזמנים כאלה‪ ...‬בזמנים כאלה‬
‫אנחנו נבחנים בחוזק שלנו וביכולת שלנו להתמודד עם מצבים‬
‫קשים‪ .‬היא אמרה ש‪ ...‬איך אומרים‪ ...‬מה שלא הורג אותך‪ ...‬זה‬
‫מחשל אותך‪ ,‬לא? אנחנו נתחשל! בהתחלה נתחשל קצת‪ ,‬זאת‬
‫אומרת… נראה מה קורה‪ ,‬ואז‪ ...‬אני מאמין ש‪ ...‬נתחשל הרבה‪.‬‬
‫(מעצים את הטון) יש לנו כוח! אנחנו חזקים! (חוזר לטון רגיל)‬
‫בשם העירייה וצוות העובדים אני רוצה לבקש מכולם לנהוג‬
‫באיפוק ולא להיגרר… לא להיגרר‪ ...‬אנחנו עומדים בפני‪...‬‬
‫(קוטע‪ .‬מעצים שוב את הטון) אנחנו נתחשל!‬
‫הקול דועך‪ .‬האור בתחנת הרדיו כבה‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מצביע על הזקן הבוכה) זאת הסיבה?‬
‫ג’י‪( :‬לזקן הבוכה) בוקר טוב לך!‬
‫הזקן הבוכה מתאמץ להשיב תוך כדי בכי‪ .‬הוא קצת מסתבך כשהוא‬
‫מנסה לבכות ולדבר באותה עת‪.‬‬
‫בונדי‪ :‬מה שלומך?‬
‫הזקן הבוכה‪ :‬עכשיו הכול בסדר ‪ /‬מצוין ‪ /‬אבל אם משהו לא היה‬
‫עומד לקרות ‪ /‬לא יודע אם הייתי כאן‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר?‬
‫בונדי‪ :‬הוא אמר שהוא מרגיש מ‪-‬צ‪-‬ו‪-‬י‪-‬ן‪.‬‬

‫אריק‪( :‬מעט בזלזול) אה‪ ,‬כן? תשאל אותו כמה ימים הוא כבר‬
‫מרגיש‪ ...‬מצוין‪.‬‬
‫בונדי‪( :‬לזקן הבוכה) אם זאת לא בעיה מסובכת‪ ...‬אם זה לא קשה‪,‬‬
‫היינו מבקשים‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬העיר שלנו‪ ...‬יש לנו כבר מספיק‬
‫עניינים לטפל בהם‪ ...‬הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה‬
‫בריכה מלוחה באמצע העיר‪ .‬היתושים‪ ,‬זה בטח ברור‪ ...‬הם יכולים‬
‫להיות די מסוכנים‪ ...‬והמים‪ ...‬בגלל זה אנחנו מבקשים‪ ...‬אם‬
‫אפשר‪ ...‬לבכות לכיוון ההוא‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬חרבון!‬
‫אריק‪ :‬משהו לא בסדר?‬
‫ג’י‪ :‬אנחנו כאן‪ ,‬אז זה בסדר‪ .‬אף אחד לא תפס אותנו כמובן‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אז מה קרה?‬
‫ג’י‪ :‬אני מחזיק את השק המטופש ואת האקדח ההוא‪ .‬אני הולך עד לקופה הרחוקה‪ ,‬אתה‬
‫זוכר שיש קופה רחוקה? אז אני נעמד בחלון של הקופה‪.‬‬

‫אריק‪ :‬עד עכשיו הכול לפי התכנון‪ .‬זה מתוכנן‪ .‬חיים פשוטים‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬חיים פשוטים‪ .‬אני שם את הפתק על הדלפק ומחכה שהפקידה ההיא שיושבת שם‬
‫מאחורי הקופה תיקח את הפתק ותקרא אותו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬היא לוקחת ביד ימין כמו שאמרתי?‬
‫ג’י‪ :‬היא לוקחת בימין‪ .‬היא יפה ממש‪ .‬אז אני עומד ומסתכל עליה ואני עוד מעט מצטער‬
‫שלא כתבנו לה משהו יותר ארוך בפתק‪ .‬כי כל מה שכתוב בפתק היה‪ :‬זה שוד‪.‬‬
‫אריק‪ :‬משהו ארוך יותר?‬
‫ג’י‪ :‬אתה יודע‪...‬‬
‫אריק‪( :‬חסר סבלנות) אני יודע מה?‬

‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬משהו כמו מה? כמו מה?‬
‫ג’י‪ :‬משהו כמו‪ ...‬למשל‪ ...‬כמו‪ ...‬זה שוד ומה את עושה היום בערב?‬

‫אריק‪ :‬כשהמנורה הזאת תהרוג יותר מעשרה יתושים בדקה זה‬
‫יהיה הסוף של העיר הזאת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬יש לנו כסף‪.‬‬
‫אריק‪ :‬באמת? (בזלזול) יש לנו כסף? (מטיח ערמת שטרות בפניו‬
‫של ג’י) ניסית פעם לקנות בית עם שטרות כאלה?‬
‫ג’י‪ :‬אולי הם שווים משהו‪.‬‬
‫אריק‪ :‬הצרפתים האלה לא שווים כלום‪( .‬זורק שטרות למים) מה‬
‫הם יכולים לתת לנו‪ ,‬הה? (משנה נושא) אנחנו אמרנו שקנה לנו‬
‫בתים באזור הכי טוב‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬אז נקנה דירות במקום אחר‪ .‬איפה שהכסף הזה מדבר‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מקום אחר? אני לא מכיר שום מקום אחר‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬צוחק) מה זאת אומרת לא מכיר מקום אחר? (מביט באריק‪.‬‬
‫מרצין) ואיפה חיית לפני שהגעת להוליווד?‬
‫אריק‪( :‬מתעלם מהשאלה‪ .‬מצביע על המנורה) בינתיים זה רק‬
‫שישה‪.‬‬

‫ג’י‪( :‬לאריק) אתה אף פעם לא צוחק‪.‬‬
‫אריק‪( :‬בטון יבש) איך אתה יודע?‬
‫ג’י‪ :‬אני עובד איתך כבר… כמה? שמונה‬
‫חודשים‪ .‬עוד לא ראיתי אותך צו‪...‬‬
‫אריק‪ :‬אז לא ראית אותי צוחק‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מצד שני גם לא ראיתי אותך בוכה‪.‬‬
‫אריק‪( :‬כמעט מצליח לכעוס) מה הסיפור‬
‫עכשיו?‬
‫ג’י‪ :‬אין סיפור‪.‬‬
‫שתיקה משתררת ‪.‬ג’י מבחין בחוסר הנוחות‬
‫של אריק והוא קוטע את הדממה במלים‬
‫משלו‪:‬‬
‫ג’י‪ :‬אתה רוצה לשמוע מתי אני למדתי‬
‫לבכות?‬

‫אריק‪ :‬למדת?‬
‫ג’י‪ :‬יומולדת שמונה הגדול‪ .‬אבא קנה עוגיות מזל לכל ילדים‪( .‬מראה בידיו) הוא הביא כזאת‬
‫חבילה‪( .‬צוחק) תשאל למה כזאת חבילה? כי הוא השיג אותה במבצע במפעל של העוגיות מזל‪.‬‬
‫(מסביר) המפעל היה בפשיטת רגל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬זה חכם‪ .‬אפשר ככה לחסוך‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬לא כשמדובר במפעל לעוגיות מזל‪ .‬המצב רוח של העובדים היה די מחורבן‪ .‬הם לא קיבלו‬
‫משכורת כבר הרבה זמן‪ ,‬אז הפתקים בתוך העוגיות לא היו הכי שמחים‪.‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬בקיצור‪ ,‬אני פותח עוגית מזל‪ .‬יומולדת שמונה ואז אני קורא בקול מול הילדים‪ :‬הלוואי שיצמח‬
‫לך חדק של פיל מאחורה‪..‬‬
‫אריק‪ :‬מה זה?‬
‫ג’י‪ :‬חדק של פיל‪( ..‬משנה טון) הם כבר העבירו את המכתבי פיטורים במפעל‪ .‬ואז למדתי לבכות‬
‫באמת‪.‬‬
‫אריק‪ :‬ברור‪ .‬מי רוצה שם חדק של פיל? חדק שלם?‬
‫ג’י‪ :‬לא בגלל זה בכיתי‪.‬‬

‫אריק‪ :‬לא בגלל זה?‬
‫ג’י‪ :‬בכיתי בגלל העובדים של המפעל‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אתה משוגע!‬

‫אריק‪ :‬קראתי פעם בנשיונאל סייאנ‪( ...‬קוטע‪ .‬ממשיך) איש אחד בכה‬
‫שנה שלמה בגלל שהאישה שלו אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן?‬
‫די ג’יי רומיאו מטה את ראשו כדי להקשיב לשיחה בין אריק וג’י‪.‬‬
‫אריק‪ :‬אולי הוא הגיע לגינס‪( .‬ממתין) הוא סיפר שכשהם התחתנו הם‬
‫סיכמו ביניהם תמיד להגיד את האמת‪ .‬זה גם מה שהיא ביקשה‪ ,‬להגיד‬
‫את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כולם אומרים את זה בחתונה‪ ,‬לא?‬
‫אריק‪ :‬כן‪ ,‬אבל הם התחתנו על המשפט הזה‪ .‬זה היה הסיכום‪ .‬האיש‬
‫ההוא סיפר שהאישה שלו‪ ,‬אחרי חמש שנים קמה באיזה בוקר ואמרה‬
‫לו את האמת‪ .‬שהיא לא אוהבת אותו‪ .‬רק אמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬מה הוא אמר לה?‬
‫אריק‪ :‬הוא שמח‪ .‬זה מה שהם סיכמו‪ .‬היחסים שלהם הגיעו לשיא‬
‫מבחינתו‪ ,‬אתה מבין?‬
‫ג’י‪ :‬זה מה שהיה כתוב?‬
‫אריק‪ :‬בעצם הוא אמר לה תודה שהיא קיימה את ההסכם‪ .‬אחר כך‬
‫הוא הלך לחברים שלו‪ .‬הוא עוד היה שמח בעצם‪ .‬היא אמרה לו את‬
‫האמת‪ .‬הוא פגש את החברים שלו בבית קפה של השכונה‪ .‬רבע שעה‬
‫הוא צוחק איתם‪ .‬צוחק צוחק צוחק‪ .‬כמו בכול ערב‪ .‬ואז‪ .‬פתאום‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬מה?‬
‫אריק‪ :‬הוא מתחיל לבכות‪ .‬היא אמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪ :‬כמה זמן הוא בוכה?‬
‫אריק‪ :‬אמרתי לך‪ .‬שנה‪ .‬זה כל הסיפור‪ .‬בגלל זה דיברו על בנשיונאל‪.‬‬

‫ג’י‪ :‬איך הוא הפסיק?‬
‫אריק‪ :‬הוא פגש מישהי אחרת שאמרה לו את האמת‪.‬‬
‫ג’י‪( :‬כועס‪ .‬כמעט צועק) שוב האמת?‬
‫אריק‪( :‬רגוע) לאישה החדשה היתה אמת אחרת‪.‬‬