Transcript רינה לנדסמן – אתנוגרפיקה

‫תערוכת גמר‬
‫המסלול לאמנות – ה'תשע"ד‬
‫מוריה במברגר – משפחה ואמהּות‪ ,‬ליאן בן ציון – טרוף הגיוני‪,‬‬
‫סימה בן שימול – אין הדבר תלוי אלא בי??‪ ,‬דוריה דביר – "אבן בוחן"‪,‬‬
‫יעל דיאמנט – זֹוכ ֶֶרת‪ ,‬שירה וסרטיל – הכלואה מבחירה‪,‬‬
‫ספיר וקנין – שתיקתם של ניצולי השואה‪,‬‬
‫שנהב זכריה – "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"‪,‬‬
‫ליאת חאמל – שולחן ערוך‪ ,‬תחיה חרמון – ֵ‬
‫הֹורנִי‪ ,‬שירה יום‪-‬טוב – דומיית הצעקה‪,‬‬
‫שירה ישראל – בְּלּומָ ה‪ ,‬שיראל כהן – מָ טְּ רּוז‪ ,‬רינה לנדסמן – אתנוגרפיקה‪,‬‬
‫תהילה מסינגר – "קול דודי דופק"‪ ,‬רקפת סייג ‪ -‬מפות‪,‬‬
‫ליאת סלמון – החופש להיות‪ ,...‬מיכל ספאני – זִקְּ נָה כָאן – חָ כְּמָ ה כָאן‪,‬‬
‫שני סריקוב – "של נעליך‪ ...‬ואומר לך מי אתה"‪ ,‬רויטל רז – התהוות‬
‫שני שבח – מרבד הקסמים‪ ,‬שלומציון שמחוני – עולמי הילדי‪.‬‬
‫מוריה במברגר –‬
‫משפחה ואמהות‬
‫"עבד ה' הוא לבדו חופשי" כתב רבי‬
‫יהודה הלוי בשירו 'עבדי הזמן'‪.‬‬
‫מוריה‪ ,‬היוצרת מתוך אמונה עמוקה‪,‬‬
‫ממחישה בבחירותיה את דרך החיים‬
‫הדבקה בשם יתברך‪.‬‬
‫רישומיה‪ ,‬שלה ‪ -‬בבחרותה וכרעיה ‪-‬‬
‫ושל בנותיה‪ ,‬נרשמו תוך כדי נשימה‬
‫את הבית ומשימותיו‪.‬‬
‫הרישומים מציגים את משפחתה‬
‫שבנתה‪ ,‬את אמהותה – את השינוי‬
‫הגדול שחל בה בזמן כה קצר –‬
‫שינוי העלול להעמידה בהרגשת נטל‬
‫ אך לא – כל חייה‪ ,‬שבאדיקות רבה‪,‬‬‫הם כולם בחֵ ירות מלאה –‬
‫בחופש מבורך‪.‬‬
‫ליאן בן ציון –‬
‫טרוף הגיוני‬
‫ליאן עוסקת בארעיות ובמקריות‬
‫החיים לצד קביעותם של יסודותיהם‪.‬‬
‫המדיום להצגת הנושא הוא צילומים‬
‫של דמות מניקן העשויה עץ‪.‬‬
‫דמות זו משמשת אותה כאלגוריה‬
‫לאדם הניצב מול תהיות בחיים וקשיי‬
‫הקיום בתוך מערבולת של כאוס בעל‬
‫הגיון‪.‬‬
‫בעבודה זו תומך המניקן = אדם‬
‫בעץ המט ליפול ולמעשה תומך‬
‫ביסוד נפשו‪ -‬בחומר ממנו נוצר‪.‬‬
‫או שאולי הוא נטמע ובו‪-‬בזמן דוחה –‬
‫משגיח על עצמיותו?‬
‫סימה בן שימול –‬
‫אין הדבר תלוי אלא בי??‬
‫סימה מעלה שאלה בדבר נראּות חיצונית‬
‫ואמת פנימית ועוד‪ ,‬בדבר אחריותו של‬
‫האדם על האופן בו הוא מוערך‪.‬‬
‫בעבודה מוצגים שלושה רישומים שהם‬
‫בבחינת חומר וחוץ; עם זאת‪ ,‬את כולם‬
‫מאפיין סוג של ריחוף או ניתוק מחומריות‪.‬‬
‫כאן אנו רואים דימוי של מעיל‪-‬גשם‪ ,‬ספק‬
‫עם דמות ספק ריק ממנה; אין הוא מכסה‪,‬‬
‫כיעודו‪ ,‬ומגן עליה‪ ,‬והריהי כתלויה‪ ,‬נתונה‬
‫לחסדי המתבונן‪.‬‬
‫קיים מתח בין הראיה את החוץ בלבד‬
‫והמשקל שניתן לה‪ ,‬לבין הבנתה כדרך‬
‫להתבוננות פנימה‪ .‬הרישומים מוצגים‬
‫בשחור ולבן ומיצגים כך את הדיכוטומיה‬
‫השיפוטית והמארגנת בין פנים וחוץ וכן‬
‫את השניות שב'שחור‪-‬לבן'‪ ,‬כאות של‬
‫הנראה לבין היותו אות של הבלתי‪-‬נראה‪.‬‬
‫דוריה יהודית דביר ‪-‬‬
‫"אבן בוחן"‬
‫אבן בוחן הינָה אבן יסוד חזקה ויקרה והיא‬
‫שתהא לראש פינה‪ .‬היא אבן אחת אליה‬
‫יתוספו רבות אחרות לבנין הארץ; היא גם‬
‫מבחן של אהבת הבנים למקום‪.‬‬
‫דוריה מביאה את ערכיה של האבן אל‬
‫עבודתה – את גבורת סבלנותה והתמדתה‬
‫היצוקות בה‪ ,‬את יכולת עמידותה בדומיה‬
‫משך אלפי שנים בלי שיוכלו לה פגעי הזמן‪.‬‬
‫כך הוא גם עם ישראל – מתמיד ברגשותיו‬
‫אל ארצו‪ ,‬והנה הוא שב לחונן את אבניה‪.‬‬
‫בעבודה קטע וידאו ארט ומֵ יצג פעיל בו‬
‫משתתפים הצופים בנשיאה של אבנים –‬
‫לשתפם בתהליך של בניה‪ .‬גם אם המדובר‬
‫באבן אחת בלבד – יש בכך חשיבות רבה‪.‬‬
‫המגע בידיים‪ ,‬הנשיאה וההבאה של‬
‫האבנים‪ ,‬יוצרים את החיבור הנפשי והפיזי‪,‬‬
‫את התשוקה‪ ,‬את האהבה והכמיהה לאבני‬
‫המקום‪ ,‬לארץ הזו‪ ,‬לגדולתה ולאוצרותיה‪.‬‬
‫יעל דיאמנט –‬
‫זֹוכ ֶֶרת‬
‫הזיכרון הוא בן‪-‬המחשבה והדמיון‪,‬‬
‫הוא גם בנה של פרשנות בת‪-‬הרגע‪.‬‬
‫יש בו דיוק ותעתוע‪ .‬תדיר הוא אחד‬
‫עם האדם; האדם הינו בריה נושאת‪-‬‬
‫זיכרונות של כאב‪ ,‬געגוע ושמחה‪.‬‬
‫יעל מראה ביצירתה את הפן החיובי‪,‬‬
‫האופטימי והקסום של הזיכרון‪.‬‬
‫ביצירה ארבעה צילומים של‬
‫השתקפויות שונות – במראות‪,‬‬
‫בשלולית ובחלון‪ ,‬במגמה להציג בכל‬
‫השתקפות עולם שלם לעצמו‪.‬‬
‫הצילומים מודפסים על גבי פרספקס‬
‫ומעלים דימויים חמקניים כמהות‬
‫הזיכרון‪ ,‬מתוך הקפדה על נראּות‬
‫יפה ומאירה‪ .‬העולם כביכול הצטמצם‬
‫לנקודה אחת וממנה יכול הצופה‬
‫לבנות בדמיונו עולם חדש‪.‬‬
‫שירה וסרטיל –‬
‫הכלואה מבחירה‬
‫שירה דנה ביצירתה בנישואיהן של בחורות‬
‫יהודיות עם גברים מבני המיעוטים‪.‬‬
‫ראשיתו של הקשר בהתפתות לטוב‬
‫שמציע הבחור והמשכו בנישואין ובמעבר‬
‫למקום מגוריו בקרב משפחתו‪ .‬שם הכל‬
‫משתנה; הן הופכות למשרתות שלהם‪.‬‬
‫נשים אלו כלואות בנפש וברוח‪ .‬חלקן‬
‫מתאסלמות וחיות בשבי רוחני‪ ,‬כאשר‬
‫סכנת ההתבוללות מרחפת על ראשי‬
‫ילדיהן‪ .‬רובן המוחלט סובל מהתעללות‬
‫נפשית קשה המשתקת אותן ומונעת מהן‬
‫לחלץ את עצמן מהקשר‪.‬‬
‫המדיום להצגת הנושא בשלושת בשלביו‬
‫הוא מגזרות נייר של עיטורים בדגמים‬
‫שונים‪ :‬דגמים יהודיים‪ ,‬שילוב של דגמים‬
‫יהודיים ואוריינטליים ודגמים אוריינטליים‪.‬‬
‫הצורה העולה מטכניקה זו היא כשל‬
‫סורגים המבטאים‪ ,‬לצד הערכים הצורניים‪,‬‬
‫את הכליאה‪.‬‬
‫ספיר וקנין –‬
‫שתיקתם של ניצולי השואה‬
‫"מֵ ע ֹמֶ ק אִ לְּמּותֵ נּו מִ תְּ נַ ְּגנִים הַ תְּ הֹומֹות" כתב‬
‫המשורר א' סוצקֶ בֶר‪ .‬ובתהומות אלה‬
‫ניגונים של כאב‪ ,‬אובדן וגעגוע‪ ,‬ושל תקווה‪.‬‬
‫ניצולי השואה שותקים אותם‪.‬‬
‫דימויים של חלק מהזיכרונות מועלים‬
‫בצילומים‪ .‬את דמות הניצול השותק‬
‫הצופה בהם מגלמת בובה‪ ,‬שהיא‬
‫ממהותה‪ ,‬דוממת; הם יחלפו על פניה ללא‬
‫הפסקה‪ ,‬כמו אותם זיכרונות נוראים שלא‬
‫נעלמים והמלווים את הניצול במשך חייו‪.‬‬
‫ניצולי השואה‪ ,‬יש מהם שבחרו לספר את‬
‫שארע להם ולמשפחותיהם בשואה‪ .‬ספיר‬
‫מבקשת לייצג את האנשים ששותקים;‬
‫שותקים משום שבחרו שלא להכאיב‬
‫למשפחות החדשות שהקימו; ושמא חרדו‬
‫מן הגל שישטוף אותם ברגע שידובבו את‬
‫זיכרונותיהם‪ .‬אפשר שהבחירה הייתה‬
‫לאפשר לחדש לבוא ו"לכסות" על זוועות‬
‫העבר‪ .‬השתיקה סכרה מפנינו גם את‬
‫ידיעת הסיבה לשתיקתם‪.‬‬
‫שנהב זכריה –‬
‫"העולם הזה דומה לפרוזדור‬
‫בפני העולם הבא"‬
‫הרמח"ל‪ ,‬בספרו מסילת ישרים (א)‪,‬‬
‫כתב‪" :‬האדם לא נברא אלא להתענג‬
‫על ה' וליהנות מזיו שכינתו [‪]...‬‬
‫ומקום העידון הזה באמת הוא העולם‬
‫הבא [‪ ]...‬אך הדרך כדי להגיע אל‬
‫מחוז חפצנו זה‪ ,‬הוא זה העולם"‪.‬‬
‫שנהב מציגה פרוזדור שהוא בבחינת‬
‫המקום הקודם לעולם הבא וייעודו‬
‫להכין את האדם שבעולם הזה אליו‪.‬‬
‫בהשפעת סרטים המספרים באנשים‬
‫ששבו משם‪ ,‬שנהב מאירה את‬
‫הפרוזדור באור‪ .‬ובכל מקרה‪ ,‬הכול‬
‫עלום ונעלם והחיים לא תמיד מובנים‬
‫לנו‪ .‬אנו מרגישים לעתים כעיוורים‬
‫באפלה‪ ,‬עד שנגיע אל המטרה‬
‫והמציאות אזי תתבהר לפנינו‪.‬‬
‫ליאת חאמל –‬
‫שולחן ערוך‬
‫ליאת מציגה בעבודתה את משפחתה‬
‫מתוך ראיה את המשפחה כמקור‬
‫וכנקודת מוצא של כל אחד מבניה‪.‬‬
‫כל שש הדמויות מוצגות על רקע של‬
‫שעוונית – מפה של שולחן‪-‬מטבח‬
‫כמקום של התכנסות‪ ,‬ומקיימות ביניהן‬
‫מעין דו‪-‬שיח שבקשר עין‪ .‬הבעותיהם‬
‫של הדיוקנאות כמו קפאו על פניהם‪,‬‬
‫כמו תנועה שנעצרה באחת‪ ,‬קפיאה‬
‫שאנו יכולים לראות בסצנה הלקוחה‬
‫ממחזה דרמטי או קומי‪.‬‬
‫הדיוקנאות מצוירים כרישומים בצבעי‬
‫שמן‪ .‬קו הרישום העיקרי הוא בצבע‬
‫חום כהה וישנן נגיעות קלות בשלל‬
‫צבעים‪ ,‬הפותחות את הפנים‬
‫ומאפשרות לנפש ולרגש של הדמות‬
‫להשתחרר החוצה ופשוט להיות‪...‬‬
‫תחיה חרמון –‬
‫הֹורנִי‬
‫ֵ‬
‫תחיה היתה בת שתים‪-‬עשרה שנים‬
‫כאשר אחיה צביקה נהרג בפיגוע‬
‫טרור בהיותו בן שמונה עשרה וחצי‪.‬‬
‫מאז היא הולכת‪ ,‬מקפידה להרים את‬
‫ראשה‪ ,‬מעֵ בר לקשיים ולכאב‪,‬‬
‫ולראות בחייה תקווה ואור‪ .‬צביקה‬
‫השאיר מילים אחריו ‪ -‬פסוק מספר‬
‫תהלים (פ"ו)‪ ,‬והן כצוואה למשפחתו‪:‬‬
‫" ֵ‬
‫הֹורנִי ה' דַ ְּרכֶָך אֲ הַ לְֵך בַאֲ מִ תֶ ָך י ַחֵ ד‬
‫ְּל ָבבִי ְּלי ְִּרָאה שְּ מֶ ָך"‪.‬‬
‫תחיה יוצרת המשכיות לחייה‪,‬‬
‫ממשיכה את הדרך‪.‬‬
‫כאן‪ ,‬בלובן טוהר‪ ,‬היא חובקת את‬
‫בתה רוני ומבטה אל האופק; שם‪,‬‬
‫נתונות באור‪ ,‬מילות תפילתו של‬
‫אחיהָ ‪" :‬הורני ה'‪"...‬‬
‫שירה יום‪-‬טוב –‬
‫דומיית הצעקה‬
‫עבודתה של שירה עוסקת בתהליך‬
‫שראשיתו בצעקה דמומה‪ ,‬המשכו‪ ,‬עד‬
‫דקות אלו‪ ,‬בניסיון להבין את אותה צעקה‪,‬‬
‫את מקומה בתוכה ופעולתה עליה‪ .‬זהו‬
‫תהליך שלא ייתם‪.‬‬
‫שירה מבקשת לחלוק פן בחוויה אישית‬
‫שעברה‪ .‬לבטא מציאות הקיימת בעולמה‬
‫הנפשי ואינה מושמעת אל החוץ‪ .‬להביע‬
‫יש וכאב על האין‪ .‬להתבונן פנימה ולבטא‬
‫בדרך חזותית החוצה‪.‬‬
‫המדיום שנבחר הינו עבודת וידאו בה‬
‫רואים שני סרטים המוצגים במקביל‪.‬‬
‫באחד נראה נר לבן עגול מאורך על רקע‬
‫שחור‪ ,‬הדולק משני צִדיו‪ .‬הסרט מוצג‬
‫ברצף מחזורי‪ .‬בסרט השני תיעוד של‬
‫דמות הישנה במיטה‪ ,‬שנת לילה‪.‬‬
‫ההתחלה של הצעקה השתּוקה והמֶ שֶ ך‬
‫שלא ייתם עניינם בזמן ומאידך‪ ,‬מֶ שך זמן‬
‫הבעירה והשינה תָ חום בזמן קצוב‪.‬‬
‫כמו החיים‪.‬‬
‫שירה ישראל –‬
‫בְּלּומָה‬
‫לכל אדם יש שם‪ ,‬הניתן לו מהוריו‬
‫ומייחדו מהעולם כולו‪ .‬השם משמר‬
‫את ייחודיות אופיו ותכונותיו של‬
‫האדם הנושא אותו‪.‬‬
‫בפרשנות השמות הפרטיים במדרשי‬
‫חז"ל שולטת התפיסה שהשם אוצר‬
‫את עצמיותו של בעליו ומעיד על טיבו‬
‫ועוד‪ ,‬מראה את הצורה הרוחנית‬
‫הטבועה בו‪.‬‬
‫שמה השני של שירה הוא בְּלּומָ ה‬
‫על‪-‬שם אחות סבתּה‪ .‬משמעותו‬
‫בעברית היא‪ :‬לבלוב‪ ,‬פריחה‪.‬‬
‫בצילום דיוקן עצמי‪ .‬שירה מחזיקה‬
‫אדנית ובה פרחים שהכינה‪ .‬בנוף‬
‫שהצמחייה בו דלה‪ ,‬עולה פריחה‬
‫המגיעה מתוכה‪ ,‬כפי פירוש שמה‬
‫השני‪.‬‬
‫שיראל כהן –‬
‫"מָטְּ רּוז"‬
‫'מטרוז' משמעו שירה רקומה =‬
‫שירה ששזורים בה מן השירה‬
‫שבשפה העברית והערבית‪.‬‬
‫שיראל שואלת את מושג המטרוז‬
‫להוויה היהודית הישראלית אשר‬
‫מקורותיה במרוקו ובמעשה רקימה‬
‫זה הכאן והשם‪ ,‬העבר וההווה‪.‬‬
‫בעבודה מוצגת שמלה מרוקאית‬
‫מסורתית העשויה משני חלקי בד‪.‬‬
‫הדוגמאות שעל‪-‬גבי הבדים נשאבו‬
‫מתמונות משפחתיות‪ ,‬מספרים ואף‬
‫מקטלוגים עכשוויים‪ .‬עם השמלה‬
‫מוצגות נעליים מודרניות שנצבעו‬
‫אדום‪ ,‬ועליהן מצוירת בזהב מעין‬
‫רקמה שהופכת אותן באחת מנעל‬
‫בת‪-‬זמננו לנעל מרוקאית‪-‬מסורתית‪.‬‬
‫רינה לנדסמן –‬
‫אתנוגרפיקה‬
‫רינה מעלה ממקום של הומור‪,‬‬
‫ביקורת ואמפתיה עמוקה את‬
‫המיתולוגיה של בית גידולּה –‬
‫תנועת חב"ד‪.‬‬
‫היא פונה אל הסיפורים‪ ,‬הפתגמים‪,‬‬
‫השירים ומרכיבי תרבות נוספים כגון‬
‫לבוש ושפה‪ ,‬מפרקת אותם ומרכיבה‬
‫מחדש את המיתוסים של התנועה‪,‬‬
‫בתבניות אמנותיות של ציור וכתב‪-‬יד‪,‬‬
‫לכדי ספר‪.‬‬
‫הספר המונח על כן תפילה‪ ,‬מעלה‬
‫דימוי של קריאה בטקסט קדוש‬
‫במהלך טקס דתי‪.‬‬
‫תהילה מסינגר –‬
‫"קול דודי דופק"‬
‫יצירתה של תהילה עוסקת בדו‪-‬השיח‬
‫שבין האדם לרבונו של עולם‪.‬‬
‫ואין דו‪-‬שיח אלא מתוך קשב הדדי;‬
‫מתוך תנועה‪.‬‬
‫מתווה הידיים הושאל מיצירתו של‬
‫האמן מיכלאנג'לו בואונארוטי ‪-‬‬
‫"בריאת אדם הראשון"‪.‬‬
‫ההתמקדות היא בידיים הכמעט‬
‫נפגשות‪ ,‬נוגעות לא נוגעות; הידיים‬
‫מלאות מיקרוגרפיה כאשר יד אחת‬
‫מסמלת ומייצגת את הקב"ה והיד‬
‫השנייה את תהילה‪ .‬בכל יד מופיעות‬
‫מילים הלקוחות מפסוקים או משירים‬
‫אשר מהווים את הדו‪-‬שיח התמידי‪,‬‬
‫שלה ושלו – את דו‪-‬השיח שביניהם‪.‬‬
‫רקפת סייג –‬
‫מפות‬
‫רקפת מציגה בעבודתה שלוש‬
‫מפות שמשקפות שלושה מצבים‪:‬‬
‫מפת נפש‪ ,‬מפת מדינה ומפת‬
‫ערכים משמרים‪.‬‬
‫היא מבטאה את נפשה – נפש‬
‫אשה סוערת – נוסקת נשברת‬
‫וממריאה שוב‪ ,‬את מדינת ישראל‬
‫גזולת רצועת‪-‬עזה ואת הכלים‬
‫כביכול המכילים את אוצרות‬
‫היהודי וזהותו; גם אם יש בהם‬
‫סוג של מסחור‪ ,‬הרי שערכי‬
‫היהדות עדיין אצורים בהם‪.‬‬
‫יעל סימן‪-‬טוב (דניאל) –‬
‫מצוות של נשים‬
‫יעל מציינת את הכוח הנשי הטבוע והנובע‬
‫מתוך קיומן של מצוות הנשים‪ :‬הדלקת נרות‬
‫שבת‪ ,‬הפרשת חלה וטהרת המשפחה‪.‬‬
‫לדמות האשה – לסמליותה ולמאפייניה –‬
‫בחרה יעל את המקווה – מקום המראֶ ה על‬
‫מחזוריות והתחדשות‪.‬‬
‫בעזרת פסטל נמרח‪ ,‬מעלה יעל שכבות‬
‫המעניקות לציור תחושה של רוחניות‬
‫וקדושה העולה ממי המקווה‪ .‬הדגש העיקרי‬
‫הוא על המים‪ ,‬על השכבות במים והאור‬
‫והצל שבתוכן‪ .‬מן הפן האמנותי ניתן לראות‬
‫את המקווה מזוויות שונות‪ ,‬מלמעלה‪ ,‬מצד‬
‫המדרגות‪ ,‬מקרוב – ממש בתוך המים‪ ,‬ומצד‬
‫העמוד – כל אלה בכוחם להראות שנפש‬
‫האישה גמישה ובעלת מצבי רוח משתנים‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ .‬בכוחה של כל תמונה ומכל זווית‪,‬‬
‫להעביר לצופה את הקדושה המבוטאת בה‪.‬‬
‫אסנת סלם (אדרעי) –‬
‫"עיניים רואות פנימה"‬
‫אסנת מציגה בעבודתה את האדם‬
‫הרואה אל החוץ‪ .‬הבקשה לראות‬
‫פנימה מציבה שאלות ותהיות ובהן‪:‬‬
‫ עד כמה אדם מודע לעצמו ורוצה‪,‬‬‫מסוגל ואמיץ לעבור את הדרך‬
‫ולהתבונן אל תוכו?‬
‫ מתי נכון להעמיד פנים ולעטות סוג‬‫של מסכה?‬
‫ מהי הדרך הנכונה להסיר קליפות‬‫מאדם ולהגיע אל גרעינו?‬
‫ביצירתה מעלה אסנת את השכבות‬
‫שׂשומה על המתבונן בעצמו ובחברו‬
‫לעבור על מנת להגיע לפנימיותו –‬
‫אל גרעינו שקליפות שנערמו עליו‬
‫אטמו את אורו‪.‬‬
‫ליאת סלמון –‬
‫החופש להיות‪...‬‬
‫יצירותיה של ליאת עוסקות בכמיהה‬
‫הטבעית של האדם לפרוש כנפיים‬
‫ולעוף אל‪-‬על – כציפור חופשיה מכל;‬
‫זהו החופש להיות כפי מהותו‬
‫ויכולותיו‪.‬‬
‫"האדם דומה לציפור"‪ ,‬כתב ר'‬
‫ישראל מסלנט‪ .‬אם רצונו להתקדם‬
‫ולעלות‪ ,‬עליו להתמיד ולהניע את‬
‫כנפיו – כנפי רוחו – ללא הרף‪ ,‬ואז‬
‫יוכל להמריא‪.‬‬
‫העבודה בנויה משתי סדרות‪:‬‬
‫‪ .1‬צילומים של דמויות נשיות שעליהן‬
‫חרוטות כנפיים; ‪ .2‬תצלומי תיעוד על‬
‫גבי שקפים המוצגים כמיצב מרובד‪.‬‬
‫עוד מוצג ספר שהוא מעין יומן‪-‬מסע‬
‫חזותי של העבודה‪.‬‬
‫מיכל ספאני –‬
‫זִ ְּקנָה כָאן – ָח ְּכמָה ָכאן‬
‫מיכל מבקשת בעבודתה לרומם את‬
‫הזקנים‪ ,‬להראות את יופיים‪ ,‬פשטותם‬
‫ותבונתם; להביא את החברה לכבדם‬
‫ולהוקירם‪ .‬בפרויקט הגמר היא מתייחסת‬
‫לזקני העדה הפרסית באמצעות יצירת‬
‫מרחב המעוצב ברוח המסורת של העדה‪.‬‬
‫האמנות הפרסית מאופיינת בצבעוניות‬
‫עזה‪ ,‬בולטת ואופטימית‪ ,‬שמהדהדת את‬
‫הפתגם הפרסי‪" :‬הטוב ביותר עוד יגיע"‪.‬‬
‫עם מוזיקה פרסית המתנגנת ברקע‪ ,‬אנו‬
‫מאזינים לקולותיהן של נשים מבוגרות‬
‫המדקלמות פתגמים פרסיים עתיקים כמו‪:‬‬
‫"אם שמת את האבן הראשונה עקומה ‪,‬עד‬
‫השמים הקיר יהיה עקום" או‪" :‬אדם יכול‬
‫לנקות את לבושו אך לא את מצפונו" ועל‬
‫קנה‪-‬מדה לחיים נוכל ללמוד מן הפתגם‪:‬‬
‫"בכיתי כי לא היו לי נעליים – עד שראיתי‬
‫אדם חסר רגליים"‪.‬‬
‫שני סריקוב –‬
‫"של נעליך… ואומר לך מי אתה"‬
‫נעליים מאפיינות את הנועל אותן‪.‬‬
‫דומה שבעזרת התבוננות בנעליים אפשר‬
‫להגדיר ולראות באיזה אדם מדובר‪ ,‬אף‬
‫בלי להסתכל בפניו‪.‬‬
‫הפרויקט הוא בבחינת קריאת תגר על‬
‫החברה שלנו שמסתכלת על ה"קנקן"‪.‬‬
‫שָ ני מראה בעבודתה סוגים שונים של‬
‫נעליים וכל זוג מוצב מול מראות‪.‬‬
‫המבקר מוזמן לעבור בין הנעליים‪ ,‬לעמוד‬
‫מולן ולראות עצמו נכנס לתוכן‪ .‬בדרך זו‬
‫יתאפשר לו להרגיש כיצד י ֵראה בסוג‬
‫הנעליים שבחר ולהבין שכל אחד יכול‬
‫לשים עצמו באותן הנעליים ממש‪.‬‬
‫כך עשויה הסטיגמה‪ ,‬שמתבקשת כביכול‬
‫מסוג הנעל‪ ,‬להתבטל‪ ,‬והנועל יוכל כמובן‬
‫להישאר 'הוא עצמו'‪.‬‬
‫רויטל רז –‬
‫התהוות‬
‫רויטל עברה תהליך ממושך של טיפולי פוריות‬
‫שב"ה צלחו‪ .‬בתהליך זה חֹווה אשה המבקשת‬
‫להיות לאם‪ ,‬כאב פיזי גדול וכאב נפשי עצום‬
‫מנשוא‪ .‬ועוד‪ ,‬תהיות וברורים עמוקים‪ ,‬תסכול‪,‬‬
‫אכזבה ואמונה אשר גוברת על הכול‪.‬‬
‫החיבור לחנה המתפללת לבן מעמקי נפשה‪,‬‬
‫ליוו אותה במהלך כל הדרך עד לסופה‪ :‬לידת‬
‫בנה‪ .‬שם ילדּה – שילה – מספר את הדרך‬
‫הארוכה שעברה‪.‬‬
‫מתוך חוויתה בחרה רויטל לעסוק בנושא‬
‫ההתהוות– התהוות של ילד; התהוות שהיא‬
‫פרי של תהליך ובסיומו ‪ׂ"-‬שָ מַ חְּ תִ י בִישּועָ ֶתָך"‪.‬‬
‫רויטל מציירת בצבעי מים על נייר – בועות‪.‬‬
‫בועה הינה דימוי לרצונות גדלים ומתפתחים‪,‬‬
‫לחלום אוטופי יפה על הוויה מבוקשת‪ .‬יש‬
‫והחלומות מתפוצצים ונגוזים‪ ,‬ואותה הוויה‬
‫נחלמת‪ -‬מתרחקת ונעלמת‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬יש והרצון והחלום מתממשים ומתהווים‬
‫לכדי מציאות מבורכת‪.‬‬
‫שני שבח –‬
‫מרבד הקסמים‬
‫שני‪ ,‬בת לעדה התימנית‪ ,‬מעלה ביצירתה‬
‫את הפער בין האירועים הקשים של סבל‪,‬‬
‫חולי ומוות‪ ,‬שפקדו את העולים מתימן ובין‬
‫מיתוס "מרבד הקסמים" המונחל כמורשת‪.‬‬
‫לבטא את רעיון הכזב העולה מן המסרים‬
‫שמטעם‪ -‬בחרה שני בדימוי השטיח ודרכו‪-‬‬
‫לנפץ את מיתוס מרבד הקסמים‪.‬‬
‫באמצעות טכניקת רישום היא יוצרת‬
‫"מרבד קסמים" משלה‪ ,‬משמרת את‬
‫אּומנות האריגה והסריגה של נשות תימן‪.‬‬
‫השטיח בנוי מרישומים של חלקי בדים‪,‬‬
‫אשר נלקחו מתלבושות תימניות מסורתיות‬
‫שלבשה בטקס החינה שלה‪ ,‬מביעה‬
‫מקרוב את המשכיות המסורת התימנית‪.‬‬
‫השטיח מחורר בכמה מקומות –חושף כך‬
‫מציאות כואבת שטואטאה תחתיו ‪-‬‬
‫זוהי שעה של גילוי אמת‪.‬‬
‫שלומציון שמחוני –‬
‫עולמי הילדי‬
‫"אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו‬
‫איש‪ ,‬גם בזקנותו"‪ ,‬כתב הראי"ה קוק‪.‬‬
‫העולם הילדי הוא של סקרנות ורצון לדעת‪,‬‬
‫של דמיון‪ ,‬תום וחדוות חיים‪ .‬שלומציון‬
‫מבקשת את שימור הילדי והבאתו אל חייה‬
‫כבוגרת‪.‬‬
‫ב"תיבת אוצרות" המונחת על הרצפה‬
‫ומזמינה את הצופה לראות את תוכנה‪,‬‬
‫נשמרו עבודות שיצרה כילדה ובוידאו ארט‬
‫– את ידיה המשתתפות בהעלאת‬
‫הזיכרונות מהתקופה ההיא‪.‬‬
‫כן מוצגים ארבעה צילומים עצמיים מן‬
‫ההווה ועליהם מוקרנות תמונותיה‬
‫מהילדות‪ .‬בצילום‪ ,‬דמותה כבוגרת נמצאת‬
‫באינטראקציה עם דמותה כילדה ומעוררת‬
‫את השאלה‪ :‬מה מקומם של ה"אני הילדה"‬
‫והילדות בכלל בחייה כבוגרת‪.‬‬