ידה בכל וקול בה - מחווה לנשים מופלאות תיאור תהליך העבודה
Download
Report
Transcript ידה בכל וקול בה - מחווה לנשים מופלאות תיאור תהליך העבודה
ידה בכל וקול בה
מחווה לנשים מופלאות
עובדות ענפי השרות והחינוך ביד מרדכי
תערוכת צילומים
יוצרת :שיבולת גילת
צילום :נועה צור
לכבוד חג ה 70 -
ידה בכל וקול בה -מחווה לנשים מופלאות
תיאור תהליך העבודה
התכונה לקראת חגיגות ה 70-ליד מרדכי גרמה לי התרגשות ועוררה בי את התשוקה לתרום את חלקי בדרך משלי.
בעבר יצרתי 14תערוכות .יצרתי במגוון חומרים וטיפלתי בנושאים פוליטיים ,חברתיים ובשנים האחרונות התמקדתי
בנושא אישי אחד ,היחסים שלי עם הטבע ועם החומרים הצמחיים שאליהם אני קשורה מיום הולדתי ומרבית חיי.
הקשר לחג הקבוץ החלטתי הביא אותי לשנות כיוון ובחרתי לעשות פרויקט תיעודי -אומנותי – קהילתי .לשתף אנשים
בקהילה באופן שיהפוך אותם למושאי התערוכה.
נועה צור הייתה הבחירה הטבעית שלי .בת אחותי ,צלמת מוכשרת ,עשינו בעבר כמה פרויקטים ביחד .כמוני גדלה בקיבוץ
והיום חברת קיבוץ חצור שבו גדלתי .היא התגייסה לפרויקט בהתלהבות ובהתרגשות.
זו גברה כשהתחלנו את הצילומים וזכינו לשיתוף פעולה בלתי רגיל מצד כל המשתתפים.
מרבית הנשים מדור המייסדים ומהדור השני עברו לאורך חייהן ממקום עבודה אחד לאחר כל כמה שנים .צרכי הקהילה
המתפתחת הביאו איתם דרישה הולכת וגוברת לכוח אדם ,בעיקר בחינוך ובענפי השרות .הנשים נדרשו לתת "תורנויות" של
שנה בענפים השונים או לעבור למקום עבודה על פי הוראת סדרן העבודה ,ועדת עבודה ,ועדת מינויים או שיחת קיבוץ.
נשים שעברו הכשרה מקדימה משמעותית בתחום מסוים שנמצא מועיל לצרכי הקהילה גבר סיכוין להתמיד במקום עבודתן
לאורך שנים עם יציאה ל"תורנויות" מפעם לפעם .כך בעיקר המורות ,חלק מצוות החינוך בגיל הרך והמרפאה .מעטות
הנשים ש"פיתחו קריירה" בענפי השרות והתמידו במקום עבודה אחד לאורך מרבית חייהן .אלה קיבלו מהקיבוץ הכשרות
מקצועיות כצ'ופר על התמדתן ומסירותן .בנוסף לעבודתן פעלו הנשים בוועדות ובצוותי העבודה ובכך הוסיפו את חלקן
בניהול הקהילה ותרמו לגיבוש החברה .
אחרי שבחרתי את הנושא לתערוכה :מחווה לנשים –נשים מייסדות -נשים עובדות – נשים יוצרות ,והמדיום-
צילום ,בחרתי להשתמש במוזיאון "קיבוץ של פעם" כתפאורה והשראה .בניין זה שימש בעבר כקומונה ילדים
והתחושה הייתה שהוא יאפשר למיצג לנוע מהעבר להווה באופן אותנטי.
לא ידעתי דבר וחצי דבר על מרבית הנשים שיהפכו להיות מושא התערוכה .בחרתי להתמקד בנשים שהקימו
ו/או שעבדו תקופות ארוכות באותו מקום או באותו תחום.
את המידע התחלתי לאסוף בשיחות עם מספר חברות ,לאחר מכן פגשתי את המצטלמות ,בנותיהן או בניהן
וביקשתי מכל אחד לכתוב כמה משפטים על התרומה הייחודית שלה או של אמה למקום עבודתה .מהדברים
שכתבו לי התחלתי את ההכרות שלי עם הנשים .המשכתי ללמוד עליהן דרך עיון בתיקים שלהן בארכיון,
שם נשמרו דברים שכתבו או שנכתבו עליהן.
הדברים שקראתי על נשות יד מרדכי טלטלו אותי ורגשו אותי מאוד ועל כן בחרתי לכנותן "נשים מופלאות".
העיון בחומרים הוביל להבנה שאני רוצה לתת תוכן נוסף לתערוכה על ידי שילוב של קטעים ארכיונים .תהליך
המיון שלהם הפך למשימה מאתגרת שאפשרה לנשים המוצגות בתערוכה גם להיראות וגם להשמיע את קולן.
אלון דגן סייע לי למקד את הרעיונות שאני רוצה לתת להם ביטוי :שגרת-היום-יום של ביצוע מטלות ומשימות
שהן העיקר בעבודת ענפי השירותים ,התמודדות עם קשיים ופתרון בעיות והיבטים אנושיים של מחשבות,
התלבטות והרהורים.
בניסיונותיי לבחור שם לתערוכה התייסרתי .התקשיתי להכיל את הרעיונות שלי בשתיים שלוש מילים
מתאימות .שוב אלון דגן בא לעזרתי כשהגה את השם המתאר בדיוק את רוח התערוכה– "ידה בכל וקול בה".
חשוב לי לציין שלא הפעלתי שום סוג של העדפה בבחירת הדמויות לייצוג פרט לסייגים שהצבתי לעצמי
בבחירת הנושא .ברור ומובן שלא יכולתי להביא לידי ביטוי את כל הנשים שעבדו ,תרמו ,השקיעו ממיטב מרצן,
כישרונן וכישוריהן בבניית הקהילה וטיפוחה ועל כן אני מקדישה להן את התערוכה כולה.
ענפי השרות הם המקומות שבהם הנשים טיפלו בכל האוכלוסייה ובאו במגע אישי ויום יומי עם כולם .היכולת
שלהן להכיל את מגוון הדרישות ,התגובות וההתייחסויות שהביא המגע הזה היה גורם חשוב בתפיסתן את
תפקידן ובהוקרה שזכו לה מהקהילה
התערוכה מנסה היום להחזיר להן ולו במעט ,זר של הוקרת תודה על פועלן .
שיבולת גילת ,אוקטובר 2013
הסנדלרית
אסתר ודרורה עם אמא
מלכה (מלכהל'ה) ולדמן ז"ל
את תפקידי בריכוז הסנדלריה התחלתי כשברשותי מחסן ריק כמעט ,אשר כל
מלאי החומר הסתכם ב 15-ק"ג עור סוליות ,וכל איש שאף אינו מתמצא בענייני
עור ונעליים ,יכול בהחלט לתפוס מה אפשר לבצע בכמות כזאת.
המצב הכספי היה אף הוא קשה ועוד הכבידה עונת החורף ,שהיא "העונה
הבוערת" בשטח ההנעלה .המחסן היה ריק מכל מלאי של נעלי עבודה לחלוקה
עבור זרם העלייה החדשה אשר החל להגיע למשק ותבע את שלו .אף המחסור
בסנדלר אורטופד העובד במקום גרם לבעיות ולקשיים למכביר ,נוסף על ההוצאות
המרובות שהיו כרוכות בהתקנת נעליים אורטופדיות בעיר אצל מומחה לדבר (עד
20לירות לכל זוג מדרסים) – סעיף זה בלבד בלע את חלקו הגדול של התקציב
שעמד לרשותי .לילדים חסרו נעליים לקראת עונת הגשמים – דבר שתיקונו לא
סבל כל דיחוי והיה הכרח דחוף לעשותו.
כצעד ראשון ראיתי לנכון להסדיר את רכישת חומר הגלם ההכרחי לעבודה
השוטפת.
מלכה ולדמן ,פברואר 1954
הכובסת
שלוית עם אמא דבורה בקר ז"ל
קיבלנו עגלה להסעת הכבסים הרטובים לתלייתם עד לחבלים.
הפעלנו משאבה השואבת מי סבון ואין צורך לסחוב כל יום 50דליים בידיים.
משאבה זו חוסכת גם סבון .משימוש ב 300-ק"ג סבון ירדנו לשימוש ב 35-ק"ג
סבון בלבד.
כל זה גם בגלל השימוש במי סבון אחר כביסה ראשונה לבגדי עבודה ורק אז
נשטפים לביוב.
עובדי המסגרייה התקינו גם דוד למים חמים ,החוסך במשך שנה כמות דלק
רצינית ,עד שני טון סולר.
דבורה בקר ,מרץ 1962
התופרות
מימין לשמאל :עליזה כלב ,יעל ציון ,חביבה פסי עם תמונת מחזור של התופרות משנת 1970לערך,
עליזה ויס ,אירית עם אמא רגינקה וכטל ז"ל ,למטה :הלה מאירי ז"ל
שרה שטינברג
תמונת מחזור של התופרות משנת .1987יום הולדת 70לתופרות הוותיקות
הלה מאירי
התחלתי ריכוז מתפרה אחרי שרגינקה וכטל עמדה לסיים את הריכוז .
הגעתי למתפרה ללא ידע מוקדם.
כדי להכין אותי לתפקיד רגינקה הכינה גזרה של "שמלת עבודה"
וביקשה ממני לגזור 20יחידות.
ברטה הייתה המדריכה החברתית שלי.
כעבור מספר חודשים ,כשהיה לי ברור שחסר לי ידע מקצועי הלכתי ללמוד.
אחרי הקורס חזרתי לעבודה והרגשתי שהמעמד שלי התחזק.
התופרות שמעו בעצתי ,הייתי בעיניהן סמכות מקצועית.
סיפקנו בגדי עבודה ובית לגברים ולנשים ,תפרנו וילונות לחדרים ואת כל הבגדים לילדים ולנערים.
תמיד היה לי אכפת לעשות בגדים יפים.
לבנות תפרנו שמלות מיוחדות ולבנים תפרנו מכנסי קורדרוי.
התופרות עבדו מתוך אהבה למקצוע .הן אהבו את העבודה שלהן.
לקראת חגים הייתה התגייסות מיוחדת .הפסקנו את כל העבודה השגרתית.
הייתי מביאה דוגמאות של בדים והזמנתי את כל הילדים לבחור .על הדוגמאות אני החלטתי.
ציירתי את הגזרות על נייר והנחתי אותן על שכבות הבדים.
אחר כך גזרתי במכונת הגזירה וחילקתי בין החברות התופרות.
לשונמית וברטה נתתי את המכנסיים( .שונמית הייתה המומחית לתפירת מכנסיים).
טובה פוקס קיבלה שמלות וחולצות וברטה תפרה את בגדי הנשים.
כל אחת תפרה על פי מומחיותה.
הבגדים המוכנים עברו לקומונה וחולקו לילדים.
סיפרה חביבה פסי ,ספטמבר 2013
האווירה הייתה חברית ,היה נחמד לעבוד יחד.
ברור שבגדים מוכנים יקרים עוד יותר .לפי החישובים שלנו הננו חוסכים 30-40%
מההוצאות ע"י תפירה בבית ,ואם נחשיב את ימי העבודה לפי המקובל במשק,
יוזלו עוד הבגדים העשויים במתפרה שלנו .נוסף על כל זה יש יתרון ,כי האיכות
טובה וחזקה יותר מכפי הבגד הקנוי.
מאז שקנינו את מכונת האוברלוק ניתנת האפשרות גם כאן לספק לאוכלוסיה
מצרך בעל איכות גבוהה ובמחיר זול מאשר בשוק .אנו צורכים מאות רבות של
בגדי טריקו ומעתה כל אלה יוכנו בבית.
רגינקה וכטל ,ספטמבר 1954
הקומונריות
שלומית עם אמא יוכבד פרובסט ז"ל ,הראל עם סבתא רבקה שטיין ז"ל
בקומונה ילדים
מטפלים בבגדים מכובסים
המגיעים מהיבשן
ישר למיון על השולחן
תיקון קרעים ,בתפרים
גומיות למכנס וכפתורים
קיפול הבגד והכנסה לשקים
לכל אחד מבתי הילדים
ובמעגלה מגוהצים
מכנסיים ומצעים
שרות לגיל הרך
סיכום לעוד יום מוצלח
יואל שטיין ,ספטמבר 2013
אם להתייחס בכלל לתפקיד מרכזת הקומונה,
אפשר להגיד שזהו התפקיד הקשה והעדין ביותר
בקיבוץ .אין ,לדעתי ,עוד תפקיד אצלנו בו בעליו בא
במגע כל כך רב עם כל חבר .ולא פעם הדברים
אינם מסתדרים לפי רצון החבר ,כי המחסנאית
קשורה בכל מיני גורמים :בתקציב ,בסידור
העבודה ,בביצוע התפירה ,בעבודה השוטפת היום-
יומית וכו'.
יוכבד פרובסט ,ינואר 1960
המבשלות והאקונומית
מימין לשמאל :אורין עם סבתא רגינה זיידמן ז"ל ,רבקה עם אמא חווה רובינשטיין ז"ל,
צביה עם אמא ארנה סגל ז"ל ,דבורה עם אמא פנינה אוטיקר ז"ל
גפילטעפיש – תהליך היצור כפי שסיפרה לי צלילה דגן
היה צוות קבוע ,בעיקר של וותיקות ,חווה הייתה המובילה .מבשלת בכירה.
היו קונים דגים טריים מנקים אותם וטוחנים אותם בבוקר.
את הבישול עשינו בלילה לפני ערב החג.
חווה הייתה עושה תערובת של הקציצות עם הטעמים ונותנת לנו לטעום.
יהודית ניב תמיד הייתה אומרת שחסר לה פלפל...
את הקציצות היינו מניחים על מגשים .
חווה הייתה מכינה את הרוטב בקערה גדולה מלאה בצל פרוס ראשי סלרי ,עלי סלרי והרבה
גזר.
מכניסים לסיר עם מים ומוסיפים סוכר ,מלח ופלפל שחור.
הרוטב עם הקציצות מתבשל במשך שעה ואז מוציאים את הקציצות עם שתי כפות עץ (
חלילה שלא תשבר קציצה ) לתוך תבניות נירוסטה.
את הקציצות ואת ראשי הדג היה צורך לעשות בכמה נגלות.
כשנגמרות הנגלות מסננים את הרוטב.
את הגזר חותכים לפרוסות דקות ושמים על כל קציצה פרוסת גזר
את הרוטב המסונן שופכים בזהירות על הקציצות ומכניסים למקרר.
הכיף מכל העניין – הירקות מהרוטב נורא טעימים והיינו לוקחים הביתה ,
זה היה הכיף שלנו.
לבסוף היינו מנקים את הסירים ואת כל המטבח.
מי שהיה בא ב – 6:00בבוקר היה מוצא מטבח מצוחצח.
ארנה סגל
רגינה זידרמן
חווה רובינשטיין
ואני רוצה להגיד לך עוד משהו .כל אדם ממלא תפקיד לפי יכולתו ,ונדמה לי שגם אני עושה
זאת ,אבל אני לא יכולה להיות מזכירה לפי מה שמישהו אחר חושב שאני צריכה להיות .ידוע
גם שתפקיד חברתי ,ובמיוחד תפקיד המזכיר ,הוא תפקיד קשה .אני מתלבטת הרבה מאד מה
לעשות ואיך לעשות ,ולא תמיד מוצאת מוצא ,ולפעמים גם טועה .אין מרשם מדויק איך לעשות
את הדברים ,וזה עקב -האכילס של כל תפקיד חברתי .במטבח ידעתי בדיוק מה לעשות:
ידעתי שאם אקח כך וכך בשר ,כך וכך קמח ,כך וכך ביצים וכו' – תצא קציצה בטעם ובאיכות
ידועה וקבועה .אבל איפה יש מתכון להחלטה חברתית טובה?
איך מבשלים דבר כזה?
פנינה אוטיקר ,דצמבר 1973
המבשלת והאופה
מרים גרטנר ,בתיה עם אמא דינה ויטקינד ז"ל
בסוף שנות החמישים הגיעו מאורוגוואי רוזה זיידרמן עם בתה מרים גרטנר
שפיתחו את תחום האפייה והקימו את הקונדיטוריה כחלק מהמטבח.
רוזה נהגה לאפות חלות שבת ולחלקן לכל הרווקים והבודדים
ומרים התמחתה בעוגות שמרים.
השתיים הכינו את המאפים לכל אירוע ומועד וכן לקיוסק ,ולאחר מכן למסעדה
במפגש יד-מרדכי.
כל חיילי צה"ל ששירתו בדרום הכירו והוקירו את טעמם הנפלא של המאפים
המתוקים.
דינה ויטקינד הצטרפה בסוף שנות השישים.
דינה הכניסה לבישול את כל האהבה שרכשה לעיסוק והצליחה להכניס טעמים
אישיים למאכלים הקיבוציים.
במשך 30שנה עבדה דינה במטבח שהאכיל את הקהילה כולה שלוש ארוחות
ביום.
רוזה זידרמן ז"ל בחג הביכורים 1964
מיסדת המרכול
יונה רגב
יש לנו בקשה שלסידור עבודה תהיה הבנה לצורך שלנו בעזרת גבר לשם סידורים
שונים בפנים הבית .בזמן הקרוב אנו מתכוונים להוזיל את ההוצאות ע"י הימנעות
משימוש במצרכים ארוזים כמו קפה נמס ועוד .לכן אנו פונות לחברים :אנא שימרו
על האריזות כי החלוקה תהיה בתפזורת (שקיות).
אנו חוזרות ומזכירות כי שעות הקבלה בכל-בו הן:
יום א'
יום ג'
יום ה'
יום ו'
שבת
12:00עד 16:00
12:00עד 16:00
12:00עד 16:00
12:00עד 16:00
12:30עד 13:30
לחברים ,לענפים ,למוסדות.
לחברים
לחברים
לחברים
לחיילים בלבד
יונה רגב ,פברואר 1978
מטפלת החולים
עידית עם אמא מניה כהן ז"ל
כמו כן רצוי היה שחברי הקיבוץ ייקחו לתשומת ליבם שיש להימנע ככל האפשר
מלהודיע על מחלה בשעות היום המאוחרות ולהטריח ע"י כך את מטפלת החולים
ל"סיבוב" שני .לא פעם קורה שבאים חברים ומודיעים על מחלת שכן או בן/בת זוג
בשעה תשע בבוקר ,לאחר שהמטפלת כבר חזרה מהבאת ארוחת הבוקר
והתיישבה בעצמה לאכול .כמובן שההודעה מאלצת אותה לצאת מיד לסיבוב חדש
ולבלוע את ארוחתה שלה בחיפזון רב ,תוך חשש שהחולה רעב .ועל כן מטוב היה
לו המודיע בעצמו היה דואג בנסיבות אלה להבאת הארוחה לחולה וע"י כך היה
חסוך טרחה מיותרת למטפלת ואולי גם לסבל לחולה.
מניה כהן ,ינואר 1960
מטפלות התינוקות
ורד עם אמא רחל ויינמן ז"ל ,מרים ברוך
רחל נזכרת בצער בשיטות הנוקשות שהיו נהוגות פעם בבית-התינוקות (מקלחות
קרות בחורף ,מזרונים קשים על לוחות דיקט )...כאשר לאמהות המיניקות לא היה
הרבה מה להגיד ביחס לטיפול בתינוקם .כיום השיטה הרבה יותר ליברלית ולאם
חלק רב בטיפול ובפינוק הילד .האמהות שבעות רצון מהשיטה החדשה ואין אצלנו
אף מקרה שיולדת תרצה להחזיק את תינוקה בחדרה הפרטי בשבועות
הראשונים ,כפי שקורה בהרבה קיבוצים אחרים.
מתוך ראיון עם רחל ויינמן ,נובמבר 1972
מטפלות הפעוטונים
נירה אלקין עם אמא חיה מאיר ז"ל ,חווה כהן ,אילת עם סבתא אניה שטרנברג ז"ל
לחווה הקטנה ,שטיפלת בנו הרבה זמן ,שהייתה מטפלת שלי ונתנה לי יותר מידי
אוכל אז אני שמן ,מזל טוב לחווה.
יריב קלרמן ,מתוך אלבום הילדים שניתן שי לחווה כהן1979 ,
היית לי כמעט כאמא שנייה .היו לנו הרבה סודות משותפים .לימדת אותי המון על
החיים ,וגם דברים קטנים ושוליים כמו :איך למתוח את הסדין ולסדר את המיטה,
ואיך לגהץ ואיך לקפל .הרי תמיד רצינו לעבוד ב"עזרה למטפלת" ,כי היה כיף
להיות במחיצתך .למרות היותך אלמנה עם שני ילדים קטנים ,היה לך לב גדול
ורחב בשביל כל ילדי הקיבוץ ,ואז זה נזכור לך תמיד.
ישראלה ברון מברכת את אניה שטרנברג בהגיעה לגבורות ,מאי 1995
בכיתה שישה ילדים בגיל שלוש ורבע עד שלוש וחצי שנים.
מספר הילדים והילדות שווה .קיבלתי את הכיתה לפני שנה ורבע מאחר שהיא
הייתה כמה חודשים בלי מטפלת קבועה.
אפשר להגיד כי המצב כעת טוב ,הרגלי הניקיון נקנו כמעט אצל כל הילדים
ושלושה ילדים אינם מרטיבים בכלל.
הילדים מרגישים טוב זה עם זה ובאוכל אין כל בעיות.
סדר היום דומה לזה של כיתת הפעוטים השנייה הנמצאת בבית אחד עמנו.
בזמן המשחקים אני מוסרת להם צבעי מים האהובים עליהם מאד.
חיה פוקס-מאיר ,מאי 1950
הגננת והמטפלת
הגר עם סבתא שושנה קלרמן ז"ל ,דוד עם אמא חיה רוטשטיין ז"ל
שושנה קלרמן ייעדה את עצמה לטיפול בילדים עוד לפני עלייתה ארצה ולמדה
בוורשה בסמינר לגננות .לאחר עלייתה ארצה השתלמה בסמינר הקיבוצים.
שושנה זכתה להיות הגננת של הקבוצה הראשונה "רימון" .בימים שקדמו
למלחמת השחרור הייתה יוצאת איתם לטיולי טבע על גבעות הכורכר ,שם למדו
את שמותיהם של שיחים ופרחים ,מרימים בזהירות אבני כורכר להציץ על
החרקים והרמשים החיים בסתר ,עוקבים אחר הציפורים והפרפרים .עד ימיה
האחרונים זכרה שושנה להביא לנעמי (זיידמן-כהן) שהייתה ילדה בגן ,חצב ליום
הולדתה עם שיר ברכה בצדו.
כתב :עמוס קלרמן ,ספטמבר 2013
חיה רוטשטיין
המטפלת של קבוצת "רימון"
שושנה קלרמן
הגננת של קבוצת "רימון"
המורות
מימין לשמאל למעלה :שרה מנה ,נעמי כהן ,צלילה דגן
מימין לשמאל למטה :רחל אשחר ,מיה עם אמא רותי מורן ז"ל וסבתא נושקה פרבר ז"ל,
נורית לבנה עם אמא פנקה דרורי ז"ל
בכל יום ובכל שעה נדמה לי כי מעשיי ודבריי על כף המאזניים נתונים .קורה
ונוטה הכף לכאן או לשם .ואם יבוא מישהו ויפסוק :לא כך.
זו טיבה של עבודה זו :ללכת על בהונות הרגליים ,לחוש בקצות האצבעות,
להקשיב בנשימה עצורה ותוך כדי כך לפעול.
פנקה דרורי ,פברואר 1959
זכרון נוסף שלי הוא מהחוג לפסיכולוגיה שנושקה העבירה לנו בהיותנו במוסד.
נושקה הצליחה להטמיע בנו הבנת מושגים כמו :סובלימציה ,הרגלי ניקיון,
גמילה ועוד .ממנה טעמתי לראשונה מתורותיהם של פרויד ,פיאז'ה ועוד הוגים.
המטען איתו יצאנו היה כל כך טריוויאלי ואפילו לא ידענו שיש לנו יתרון על פני
מי שלא זכה להשתתף בחוגים ,כי לא היה זה חומר נלמד בתוכנית הלימודים.
ואחר כך ,כאמא וכמטפלת ,נזקקתי לא פעם להדרכתה של נושקה בהקשר
לילדי ולילדים עמם עבדתי .ובסלנג של היום – חבל על הזמן .התובנות
שקיבלתי מנושקה היו שיעורים אמיתים ,כאלה שגורמים לשינוי תבניות חשיבה
והתנהגות ,ובעיקר הם היו מועילים.
לזכרה של נושקה פרבר ,כתבה דרורה לבנון ,אוקטובר 1999
בסיום מופע החמישים התפזרו הילדים על הגבעה החשופה וחמניות גדולה
בידיהם .לא ידענו איך בדיוק יגיעו הילדים אל החמניות ,איך ימצאו אותן – כולם...
בלילה חלמתי :ילדים רוקדים במדרון הגבעה ,מעגלים מעגלים של חמניות ענק,
והגבעה ענקית ,השיפוע שלה היה כל-כך תלול עד כי נראו הילדים הרוקדים
בראשיהם בלבד :ראש והפרח שלו ,ראש ופרח שלו ...האורטוריה "יהודה המכבי"
התנגנה בשיא הווליום ,והייתה התרגשות הרואית אדירה ...ואז פתאום היה חושך
ורק מקהלת הילדים ,זו מן המופע ,עמדה בראש הגבעה ,אור חזק מעליה אל
השמים ,והיא שרה את שיר הילדים מתוך האורטוריה" :פרח אל פרח ,זר גדול
נשזור ,לראש המנצח – מכבי גיבור".
ואתה אמנון – אמנון הילד ,עמדת לבד באמצע המדרון הענק והתלול הזה – לבדך
לבדך בחושך ,קולך על סף בכי מהדהד באכזבה אינסופית... :אבל הפרח שלי...
אני לא מוצא את הפרח שלי...
רותי מורן ,הספד לזכרו של אמנון ויינמן ,אוגוסט 1994
חשבתי שאולי מוטב להתחיל מההתחלה.
כשבאתי הנה ,כמו שאומרים "צעירה ויפה",
נתקלתי ביחס קר ופנים חמוצות
והרגשתי כאילו שכל הדלתות בפני חסומות.
עברו כמה שנים טובות ואני עדיין "על מזוודות".
האסון היה שהיה לי למה להשוות.
עם כל קושי רציתי לברוח אל "המקורות"...
התפנית באה כשנכנסתי לחינוך.
פתאום נתקלתי בפנים מאירות ובחיוך,
ההורים היו אסירי תודה
ולחצו ידיים בסוף השנה.
הרגשתי הערכה ויחס חם –
ולפתע הדלתות נפתחו גם.
היה זה נפלא להיות פתאום שייכת,
והאווירה כבר לא הייתה כה מאיימת.
עברה שנה ועוד שנה וכאילו –
הקיבוץ עוד יותר יפה אפילו.
צלילה דגן ,נובמבר 1986
המורות של
חברות הנוער
והאולפנים
רבקה רייכר
עמי עם אמא
טונקה וולקוביץ' ז"ל
הקיבוץ עשה כמיטב יכולתו על מנת ליצור לאנשי האולפן את התנאים הדרושים
ללימוד קבוע ומסודר .כמו כן נעשה לא מעט למען הרגשתם הטובה בביתנו
הקיבוצי .ולא פשוט הוא הדבר למצוא את ההבנה לכך אצל עולים חדשים הבאים
מכל קצווי עולם ,ממוצא שונה וללא ידיעה והבנה על הארץ ועוד פחות מזה על
צורת החיים שבקיבוץ ,רחוקים מחיי עבודה ועמל כפיים.
על אף כל זה הננו מסכמים בחיוב את העובדה ששלושה מחזורים כבר סיימו את
תקופת הלימודים ,גיבשו חברה ,רכשו את השפה והכו שורש איתן בארץ הזאת.
הרבה יש להודות על כך לעובדת התמדתן והתמסרותן של רבקה (רייכר) וטונקה
(וולקוביץ) כמורות ומדריכות המתייחסות לתפקידן ברצינות ואינן חוסכות זמן
ומאמץ על מנת להבטיח לאולפן הרגשת בית ,הצלחה בלימודים ויצירת חיי חברה
מאורגנים.
מתוך עלון המשק 1959
כל חניך הופיע כבודד וכל אחד הוא עולם ומלואו .קשורים מאד למשפחה.
הגעגועים למשפחה היו חזקים מאד – רצו לחזור לבית ההורים ,לעוני ולמצוקה,
ובלבד שימצאו בביתם .הנוער עבר משבר נפשי קשה .בערבים היינו פוגשים אותם
כשהם רבוצים על המיטות ומתייפחים בבכי ובהתקפות הסטריות .הם בכו על
ילדותם שאבדה .הם נאבקו קשה עם המציאות שלנו שהייתה זרה להם ובלתי
מובנת.
לאט נעלמו הבעיות הראשונות .קמה חברה יפה ,ומגובשת ומתקדמת בלימודים
ותופסת מקום נאה בעבודה במשק ובשירותים .חברת "שקמים" היום היא חברה
נעימה ומאורגנת.
באותו ערב של ה 5-בינואר ,עת חגגה החברה את חגה הכפול :סיום השנה
הראשונה במשק וכניסה לתנועה ,שמחתי לראותם בלבושם השומרי וענודיי
עניבות .הם לא דמו כלל לנערים מאשתקד .חן נעורים נסוך על פניהם .לא לשווא
היה העמל! חברת "שקמים" היא היום חברה יפה ומלוכדת ,קשורה למשק
ולמפעליו ותופסת מקום מכובד בסידור העבודה ובחיינו בכלל.
טונקה וולקוביץ ,ינואר 1952
האחות
פרומקה הלפמן
אני הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה .ראיתי שאני מבינה את החולה ,נסעתי
להשתלמויות והתקדמתי במקצוע .באותו זמן היה רק כלי רכב אחד בקיבוץ –
הטנדר של מרכז קניות – כך שאם קרה משהו דחוף במשך היום לא הייתה לנו כל
אפשרות להוביל חולה לבית-חולים .פעם אחת היה מקרה של לידה מוקדמת עם
שטף דם גדול .ירדתי לכביש ,עצרתי קומנדקר צבאי ולא נתתי לו להמשיך בנסיעה
והוא בא איתי .לקחנו את היולדת ,נסענו לג'וליס למרפאה צבאית ,משם לקחנו
אמבולנס והובלנו אותה לרחובות לבית-יולדות .הנהג לא החליף איתי מילה כל
הדרך .מה שאמרתי הוא עשה.
מתוך ראיון עם פרומקה הלפמן
שרת הבריאות
הדס עם סבתא זוסיה ברנדס ז"ל
כממונה על ענייני בריאות ,ברצוני לנגוע בבעיית האדם החולה בקיבוץ .בתקופת
המחלה ממש אין לחבר "נקיפת מצפון"" .הרגשתו טובה" והוא זוכה לטיפול המגיע
לו .הבעיה מתחילה בתקופת החלמתו .זאת תקופת המעבר שבין המחלה
להבראה שלימה.
אשריהו וטוב לו לאדם שהטבע העניק לו יכולת התגברות על מחושים ועייפות והוא
מסוגל (ודאי תוך מאמץ) לחזור מיד עם גמר המחלה לעבודתו הרגילה.
ישנו סוג שני של חבר שתקופת הבראתו אורכת זמן רב יותר אם כי יכול היה
לעשות כבר "משהו" – אינו מסגול להירתם לעול העבודה כפי שהיה אצלנו .והרי
אינה קיימת עבודת "ביניים" .באם נרשמת לסידור העבודה ברור שאתה מוכרח
להדביק את הקצב המקובל והקצב ידוע.
זוסיה ברנדס ,אוקטובר 1958
פתיחת התערוכה .חג הקבוץ 3.10.2013
המבקרים
הראשונים
אבא
ישי
אמא
תמר
נועה צור
הצלמת