Transcript ידה בכל וקול בה - מחווה לנשים מופלאות תיאור תהליך העבודה

‫ידה בכל וקול בה‬
‫מחווה לנשים מופלאות‬
‫עובדות ענפי השרות והחינוך ביד מרדכי‬
‫תערוכת צילומים‬
‫יוצרת ‪ :‬שיבולת גילת‬
‫צילום ‪ :‬נועה צור‬
‫לכבוד חג ה ‪70 -‬‬
‫ידה בכל וקול בה ‪ -‬מחווה לנשים מופלאות‬
‫תיאור תהליך העבודה‬
‫התכונה לקראת חגיגות ה‪ 70-‬ליד מרדכי גרמה לי התרגשות ועוררה בי את התשוקה לתרום את חלקי בדרך משלי‪.‬‬
‫בעבר יצרתי ‪ 14‬תערוכות‪ .‬יצרתי במגוון חומרים וטיפלתי בנושאים פוליטיים‪ ,‬חברתיים ובשנים האחרונות התמקדתי‬
‫בנושא אישי אחד‪ ,‬היחסים שלי עם הטבע ועם החומרים הצמחיים שאליהם אני קשורה מיום הולדתי ומרבית חיי‪.‬‬
‫הקשר לחג הקבוץ החלטתי הביא אותי לשנות כיוון ובחרתי לעשות פרויקט תיעודי‪ -‬אומנותי – קהילתי‪ .‬לשתף אנשים‬
‫בקהילה באופן שיהפוך אותם למושאי התערוכה‪.‬‬
‫נועה צור הייתה הבחירה הטבעית שלי‪ .‬בת אחותי‪ ,‬צלמת מוכשרת‪ ,‬עשינו בעבר כמה פרויקטים ביחד‪ .‬כמוני גדלה בקיבוץ‬
‫והיום חברת קיבוץ חצור שבו גדלתי ‪ .‬היא התגייסה לפרויקט בהתלהבות ובהתרגשות‪.‬‬
‫זו גברה כשהתחלנו את הצילומים וזכינו לשיתוף פעולה בלתי רגיל מצד כל המשתתפים‪.‬‬
‫מרבית הנשים מדור המייסדים ומהדור השני עברו לאורך חייהן ממקום עבודה אחד לאחר כל כמה שנים‪ .‬צרכי הקהילה‬
‫המתפתחת הביאו איתם דרישה הולכת וגוברת לכוח אדם‪ ,‬בעיקר בחינוך ובענפי השרות‪ .‬הנשים נדרשו לתת "תורנויות" של‬
‫שנה בענפים השונים או לעבור למקום עבודה על פי הוראת סדרן העבודה‪ ,‬ועדת עבודה‪ ,‬ועדת מינויים או שיחת קיבוץ‪.‬‬
‫נשים שעברו הכשרה מקדימה משמעותית בתחום מסוים שנמצא מועיל לצרכי הקהילה גבר סיכוין להתמיד במקום עבודתן‬
‫לאורך שנים עם יציאה ל"תורנויות" מפעם לפעם‪ .‬כך בעיקר המורות‪ ,‬חלק מצוות החינוך בגיל הרך והמרפאה‪ .‬מעטות‬
‫הנשים ש"פיתחו קריירה" בענפי השרות והתמידו במקום עבודה אחד לאורך מרבית חייהן‪ .‬אלה קיבלו מהקיבוץ הכשרות‬
‫מקצועיות כצ'ופר על התמדתן ומסירותן‪ .‬בנוסף לעבודתן פעלו הנשים בוועדות ובצוותי העבודה ובכך הוסיפו את חלקן‬
‫בניהול הקהילה ותרמו לגיבוש החברה ‪.‬‬
‫אחרי שבחרתי את הנושא לתערוכה ‪:‬מחווה לנשים –נשים מייסדות‪ -‬נשים עובדות – נשים יוצרות‪ ,‬והמדיום‪-‬‬
‫צילום‪ ,‬בחרתי להשתמש במוזיאון "קיבוץ של פעם" כתפאורה והשראה‪ .‬בניין זה שימש בעבר כקומונה ילדים‬
‫והתחושה הייתה שהוא יאפשר למיצג לנוע מהעבר להווה באופן אותנטי‪.‬‬
‫לא ידעתי דבר וחצי דבר על מרבית הנשים שיהפכו להיות מושא התערוכה‪ .‬בחרתי להתמקד בנשים שהקימו‬
‫ו‪/‬או שעבדו תקופות ארוכות באותו מקום או באותו תחום‪.‬‬
‫את המידע התחלתי לאסוף בשיחות עם מספר חברות‪ ,‬לאחר מכן פגשתי את המצטלמות‪ ,‬בנותיהן או בניהן‬
‫וביקשתי מכל אחד לכתוב כמה משפטים על התרומה הייחודית שלה או של אמה למקום עבודתה‪ .‬מהדברים‬
‫שכתבו לי התחלתי את ההכרות שלי עם הנשים‪ .‬המשכתי ללמוד עליהן דרך עיון בתיקים שלהן בארכיון‪,‬‬
‫שם נשמרו דברים שכתבו או שנכתבו עליהן‪.‬‬
‫הדברים שקראתי על נשות יד מרדכי טלטלו אותי ורגשו אותי מאוד ועל כן בחרתי לכנותן "נשים מופלאות"‪.‬‬
‫העיון בחומרים הוביל להבנה שאני רוצה לתת תוכן נוסף לתערוכה על ידי שילוב של קטעים ארכיונים‪ .‬תהליך‬
‫המיון שלהם הפך למשימה מאתגרת שאפשרה לנשים המוצגות בתערוכה גם להיראות וגם להשמיע את קולן‪.‬‬
‫אלון דגן סייע לי למקד את הרעיונות שאני רוצה לתת להם ביטוי‪ :‬שגרת‪-‬היום‪-‬יום של ביצוע מטלות ומשימות‬
‫שהן העיקר בעבודת ענפי השירותים‪ ,‬התמודדות עם קשיים ופתרון בעיות והיבטים אנושיים של מחשבות‪,‬‬
‫התלבטות והרהורים‪.‬‬
‫בניסיונותיי לבחור שם לתערוכה התייסרתי‪ .‬התקשיתי להכיל את הרעיונות שלי בשתיים שלוש מילים‬
‫מתאימות‪ .‬שוב אלון דגן בא לעזרתי כשהגה את השם המתאר בדיוק את רוח התערוכה– "ידה בכל וקול בה"‪.‬‬
‫חשוב לי לציין שלא הפעלתי שום סוג של העדפה בבחירת הדמויות לייצוג פרט לסייגים שהצבתי לעצמי‬
‫בבחירת הנושא‪ .‬ברור ומובן שלא יכולתי להביא לידי ביטוי את כל הנשים שעבדו‪ ,‬תרמו‪ ,‬השקיעו ממיטב מרצן‪,‬‬
‫כישרונן וכישוריהן בבניית הקהילה וטיפוחה ועל כן אני מקדישה להן את התערוכה כולה‪.‬‬
‫ענפי השרות הם המקומות שבהם הנשים טיפלו בכל האוכלוסייה ובאו במגע אישי ויום יומי עם כולם‪ .‬היכולת‬
‫שלהן להכיל את מגוון הדרישות‪ ,‬התגובות וההתייחסויות שהביא המגע הזה היה גורם חשוב בתפיסתן את‬
‫תפקידן ובהוקרה שזכו לה מהקהילה‬
‫התערוכה מנסה היום להחזיר להן ולו במעט‪ ,‬זר של הוקרת תודה על פועלן ‪.‬‬
‫שיבולת גילת ‪ ,‬אוקטובר ‪2013‬‬
‫הסנדלרית‬
‫אסתר ודרורה עם אמא‬
‫מלכה (מלכהל'ה) ולדמן ז"ל‬
‫את תפקידי בריכוז הסנדלריה התחלתי כשברשותי מחסן ריק כמעט‪ ,‬אשר כל‬
‫מלאי החומר הסתכם ב‪ 15-‬ק"ג עור סוליות‪ ,‬וכל איש שאף אינו מתמצא בענייני‬
‫עור ונעליים‪ ,‬יכול בהחלט לתפוס מה אפשר לבצע בכמות כזאת‪.‬‬
‫המצב הכספי היה אף הוא קשה ועוד הכבידה עונת החורף‪ ,‬שהיא "העונה‬
‫הבוערת" בשטח ההנעלה‪ .‬המחסן היה ריק מכל מלאי של נעלי עבודה לחלוקה‬
‫עבור זרם העלייה החדשה אשר החל להגיע למשק ותבע את שלו‪ .‬אף המחסור‬
‫בסנדלר אורטופד העובד במקום גרם לבעיות ולקשיים למכביר‪ ,‬נוסף על ההוצאות‬
‫המרובות שהיו כרוכות בהתקנת נעליים אורטופדיות בעיר אצל מומחה לדבר (עד‬
‫‪ 20‬לירות לכל זוג מדרסים) – סעיף זה בלבד בלע את חלקו הגדול של התקציב‬
‫שעמד לרשותי‪ .‬לילדים חסרו נעליים לקראת עונת הגשמים – דבר שתיקונו לא‬
‫סבל כל דיחוי והיה הכרח דחוף לעשותו‪.‬‬
‫כצעד ראשון ראיתי לנכון להסדיר את רכישת חומר הגלם ההכרחי לעבודה‬
‫השוטפת‪.‬‬
‫מלכה ולדמן‪ ,‬פברואר ‪1954‬‬
‫הכובסת‬
‫שלוית עם אמא דבורה בקר ז"ל‬
‫קיבלנו עגלה להסעת הכבסים הרטובים לתלייתם עד לחבלים‪.‬‬
‫הפעלנו משאבה השואבת מי סבון ואין צורך לסחוב כל יום ‪ 50‬דליים בידיים‪.‬‬
‫משאבה זו חוסכת גם סבון‪ .‬משימוש ב‪ 300-‬ק"ג סבון ירדנו לשימוש ב‪ 35-‬ק"ג‬
‫סבון בלבד‪.‬‬
‫כל זה גם בגלל השימוש במי סבון אחר כביסה ראשונה לבגדי עבודה ורק אז‬
‫נשטפים לביוב‪.‬‬
‫עובדי המסגרייה התקינו גם דוד למים חמים‪ ,‬החוסך במשך שנה כמות דלק‬
‫רצינית‪ ,‬עד שני טון סולר‪.‬‬
‫דבורה בקר‪ ,‬מרץ ‪1962‬‬
‫התופרות‬
‫מימין לשמאל ‪ :‬עליזה כלב‪ ,‬יעל ציון‪ ,‬חביבה פסי עם תמונת מחזור של התופרות משנת ‪ 1970‬לערך‪,‬‬
‫עליזה ויס‪ ,‬אירית עם אמא רגינקה וכטל ז"ל‪ ,‬למטה ‪ :‬הלה מאירי ז"ל‬
‫שרה שטינברג‬
‫תמונת מחזור של התופרות משנת ‪ .1987‬יום הולדת ‪ 70‬לתופרות הוותיקות‬
‫הלה מאירי‬
‫התחלתי ריכוז מתפרה אחרי שרגינקה וכטל עמדה לסיים את הריכוז ‪.‬‬
‫הגעתי למתפרה ללא ידע מוקדם‪.‬‬
‫כדי להכין אותי לתפקיד רגינקה הכינה גזרה של "שמלת עבודה"‬
‫וביקשה ממני לגזור ‪ 20‬יחידות‪.‬‬
‫ברטה הייתה המדריכה החברתית שלי‪.‬‬
‫כעבור מספר חודשים‪ ,‬כשהיה לי ברור שחסר לי ידע מקצועי הלכתי ללמוד‪.‬‬
‫אחרי הקורס חזרתי לעבודה והרגשתי שהמעמד שלי התחזק‪.‬‬
‫התופרות שמעו בעצתי‪ ,‬הייתי בעיניהן סמכות מקצועית‪.‬‬
‫סיפקנו בגדי עבודה ובית לגברים ולנשים‪ ,‬תפרנו וילונות לחדרים ואת כל הבגדים לילדים ולנערים‪.‬‬
‫תמיד היה לי אכפת לעשות בגדים יפים‪.‬‬
‫לבנות תפרנו שמלות מיוחדות ולבנים תפרנו מכנסי קורדרוי‪.‬‬
‫התופרות עבדו מתוך אהבה למקצוע‪ .‬הן אהבו את העבודה שלהן‪.‬‬
‫לקראת חגים הייתה התגייסות מיוחדת‪ .‬הפסקנו את כל העבודה השגרתית‪.‬‬
‫הייתי מביאה דוגמאות של בדים והזמנתי את כל הילדים לבחור‪ .‬על הדוגמאות אני החלטתי‪.‬‬
‫ציירתי את הגזרות על נייר והנחתי אותן על שכבות הבדים‪.‬‬
‫אחר כך גזרתי במכונת הגזירה וחילקתי בין החברות התופרות‪.‬‬
‫לשונמית וברטה נתתי את המכנסיים‪( .‬שונמית הייתה המומחית לתפירת מכנסיים)‪.‬‬
‫טובה פוקס קיבלה שמלות וחולצות וברטה תפרה את בגדי הנשים‪.‬‬
‫כל אחת תפרה על פי מומחיותה‪.‬‬
‫הבגדים המוכנים עברו לקומונה וחולקו לילדים‪.‬‬
‫סיפרה חביבה פסי ‪ ,‬ספטמבר ‪2013‬‬
‫האווירה הייתה חברית‪ ,‬היה נחמד לעבוד יחד‪.‬‬
‫ברור שבגדים מוכנים יקרים עוד יותר‪ .‬לפי החישובים שלנו הננו חוסכים ‪30-40%‬‬
‫מההוצאות ע"י תפירה בבית‪ ,‬ואם נחשיב את ימי העבודה לפי המקובל במשק‪,‬‬
‫יוזלו עוד הבגדים העשויים במתפרה שלנו‪ .‬נוסף על כל זה יש יתרון‪ ,‬כי האיכות‬
‫טובה וחזקה יותר מכפי הבגד הקנוי‪.‬‬
‫מאז שקנינו את מכונת האוברלוק ניתנת האפשרות גם כאן לספק לאוכלוסיה‬
‫מצרך בעל איכות גבוהה ובמחיר זול מאשר בשוק‪ .‬אנו צורכים מאות רבות של‬
‫בגדי טריקו ומעתה כל אלה יוכנו בבית‪.‬‬
‫רגינקה וכטל‪ ,‬ספטמבר ‪1954‬‬
‫הקומונריות‬
‫שלומית עם אמא יוכבד פרובסט ז"ל ‪ ,‬הראל עם סבתא רבקה שטיין ז"ל‬
‫בקומונה ילדים‬
‫מטפלים בבגדים מכובסים‬
‫המגיעים מהיבשן‬
‫ישר למיון על השולחן‬
‫תיקון קרעים‪ ,‬בתפרים‬
‫גומיות למכנס וכפתורים‬
‫קיפול הבגד והכנסה לשקים‬
‫לכל אחד מבתי הילדים‬
‫ובמעגלה מגוהצים‬
‫מכנסיים ומצעים‬
‫שרות לגיל הרך‬
‫סיכום לעוד יום מוצלח‬
‫יואל שטיין‪ ,‬ספטמבר ‪2013‬‬
‫אם להתייחס בכלל לתפקיד מרכזת הקומונה‪,‬‬
‫אפשר להגיד שזהו התפקיד הקשה והעדין ביותר‬
‫בקיבוץ‪ .‬אין‪ ,‬לדעתי‪ ,‬עוד תפקיד אצלנו בו בעליו בא‬
‫במגע כל כך רב עם כל חבר‪ .‬ולא פעם הדברים‬
‫אינם מסתדרים לפי רצון החבר‪ ,‬כי המחסנאית‬
‫קשורה בכל מיני גורמים‪ :‬בתקציב‪ ,‬בסידור‬
‫העבודה‪ ,‬בביצוע התפירה‪ ,‬בעבודה השוטפת היום‪-‬‬
‫יומית וכו'‪.‬‬
‫יוכבד פרובסט‪ ,‬ינואר ‪1960‬‬
‫המבשלות והאקונומית‬
‫מימין לשמאל ‪ :‬אורין עם סבתא רגינה זיידמן ז"ל‪ ,‬רבקה עם אמא חווה רובינשטיין ז"ל‪,‬‬
‫צביה עם אמא ארנה סגל ז"ל‪ ,‬דבורה עם אמא פנינה אוטיקר ז"ל‬
‫גפילטעפיש – תהליך היצור כפי שסיפרה לי צלילה דגן‬
‫היה צוות קבוע‪ ,‬בעיקר של וותיקות‪ ,‬חווה הייתה המובילה‪ .‬מבשלת בכירה‪.‬‬
‫היו קונים דגים טריים מנקים אותם וטוחנים אותם בבוקר‪.‬‬
‫את הבישול עשינו בלילה לפני ערב החג‪.‬‬
‫חווה הייתה עושה תערובת של הקציצות עם הטעמים ונותנת לנו לטעום‪.‬‬
‫יהודית ניב תמיד הייתה אומרת שחסר לה פלפל‪...‬‬
‫את הקציצות היינו מניחים על מגשים ‪.‬‬
‫חווה הייתה מכינה את הרוטב בקערה גדולה מלאה בצל פרוס ראשי סלרי‪ ,‬עלי סלרי והרבה‬
‫גזר‪.‬‬
‫מכניסים לסיר עם מים ומוסיפים סוכר‪ ,‬מלח ופלפל שחור‪.‬‬
‫הרוטב עם הקציצות מתבשל במשך שעה ואז מוציאים את הקציצות עם שתי כפות עץ (‬
‫חלילה שלא תשבר קציצה ) לתוך תבניות נירוסטה‪.‬‬
‫את הקציצות ואת ראשי הדג היה צורך לעשות בכמה נגלות‪.‬‬
‫כשנגמרות הנגלות מסננים את הרוטב‪.‬‬
‫את הגזר חותכים לפרוסות דקות ושמים על כל קציצה פרוסת גזר‬
‫את הרוטב המסונן שופכים בזהירות על הקציצות ומכניסים למקרר‪.‬‬
‫הכיף מכל העניין – הירקות מהרוטב נורא טעימים והיינו לוקחים הביתה ‪,‬‬
‫זה היה הכיף שלנו‪.‬‬
‫לבסוף היינו מנקים את הסירים ואת כל המטבח‪.‬‬
‫מי שהיה בא ב – ‪ 6:00‬בבוקר היה מוצא מטבח מצוחצח‪.‬‬
‫ארנה סגל‬
‫רגינה זידרמן‬
‫חווה רובינשטיין‬
‫ואני רוצה להגיד לך עוד משהו‪ .‬כל אדם ממלא תפקיד לפי יכולתו‪ ,‬ונדמה לי שגם אני עושה‬
‫זאת‪ ,‬אבל אני לא יכולה להיות מזכירה לפי מה שמישהו אחר חושב שאני צריכה להיות‪ .‬ידוע‬
‫גם שתפקיד חברתי‪ ,‬ובמיוחד תפקיד המזכיר‪ ,‬הוא תפקיד קשה‪ .‬אני מתלבטת הרבה מאד מה‬
‫לעשות ואיך לעשות‪ ,‬ולא תמיד מוצאת מוצא‪ ,‬ולפעמים גם טועה‪ .‬אין מרשם מדויק איך לעשות‬
‫את הדברים‪ ,‬וזה עקב ‪-‬האכילס של כל תפקיד חברתי‪ .‬במטבח ידעתי בדיוק מה לעשות‪:‬‬
‫ידעתי שאם אקח כך וכך בשר‪ ,‬כך וכך קמח‪ ,‬כך וכך ביצים וכו' – תצא קציצה בטעם ובאיכות‬
‫ידועה וקבועה‪ .‬אבל איפה יש מתכון להחלטה חברתית טובה?‬
‫איך מבשלים דבר כזה?‬
‫פנינה אוטיקר‪ ,‬דצמבר ‪1973‬‬
‫המבשלת והאופה‬
‫מרים גרטנר‪ ,‬בתיה עם אמא דינה ויטקינד ז"ל‬
‫בסוף שנות החמישים הגיעו מאורוגוואי רוזה זיידרמן עם בתה מרים גרטנר‬
‫שפיתחו את תחום האפייה והקימו את הקונדיטוריה כחלק מהמטבח‪.‬‬
‫רוזה נהגה לאפות חלות שבת ולחלקן לכל הרווקים והבודדים‬
‫ומרים התמחתה בעוגות שמרים‪.‬‬
‫השתיים הכינו את המאפים לכל אירוע ומועד וכן לקיוסק‪ ,‬ולאחר מכן למסעדה‬
‫במפגש יד‪-‬מרדכי‪.‬‬
‫כל חיילי צה"ל ששירתו בדרום הכירו והוקירו את טעמם הנפלא של המאפים‬
‫המתוקים‪.‬‬
‫דינה ויטקינד הצטרפה בסוף שנות השישים‪.‬‬
‫דינה הכניסה לבישול את כל האהבה שרכשה לעיסוק והצליחה להכניס טעמים‬
‫אישיים למאכלים הקיבוציים‪.‬‬
‫במשך ‪ 30‬שנה עבדה דינה במטבח שהאכיל את הקהילה כולה שלוש ארוחות‬
‫ביום‪.‬‬
‫רוזה זידרמן ז"ל בחג הביכורים ‪1964‬‬
‫מיסדת המרכול‬
‫יונה רגב‬
‫יש לנו בקשה שלסידור עבודה תהיה הבנה לצורך שלנו בעזרת גבר לשם סידורים‬
‫שונים בפנים הבית‪ .‬בזמן הקרוב אנו מתכוונים להוזיל את ההוצאות ע"י הימנעות‬
‫משימוש במצרכים ארוזים כמו קפה נמס ועוד‪ .‬לכן אנו פונות לחברים‪ :‬אנא שימרו‬
‫על האריזות כי החלוקה תהיה בתפזורת (שקיות)‪.‬‬
‫אנו חוזרות ומזכירות כי שעות הקבלה בכל‪-‬בו הן‪:‬‬
‫יום א'‬
‫יום ג'‬
‫יום ה'‬
‫יום ו'‬
‫שבת‬
‫‪ 12:00‬עד ‪16:00‬‬
‫‪ 12:00‬עד ‪16:00‬‬
‫‪ 12:00‬עד ‪16:00‬‬
‫‪ 12:00‬עד ‪16:00‬‬
‫‪ 12:30‬עד ‪13:30‬‬
‫לחברים‪ ,‬לענפים‪ ,‬למוסדות‪.‬‬
‫לחברים‬
‫לחברים‬
‫לחברים‬
‫לחיילים בלבד‬
‫יונה רגב‪ ,‬פברואר ‪1978‬‬
‫מטפלת החולים‬
‫עידית עם אמא מניה כהן ז"ל‬
‫כמו כן רצוי היה שחברי הקיבוץ ייקחו לתשומת ליבם שיש להימנע ככל האפשר‬
‫מלהודיע על מחלה בשעות היום המאוחרות ולהטריח ע"י כך את מטפלת החולים‬
‫ל"סיבוב" שני‪ .‬לא פעם קורה שבאים חברים ומודיעים על מחלת שכן או בן‪/‬בת זוג‬
‫בשעה תשע בבוקר‪ ,‬לאחר שהמטפלת כבר חזרה מהבאת ארוחת הבוקר‬
‫והתיישבה בעצמה לאכול‪ .‬כמובן שההודעה מאלצת אותה לצאת מיד לסיבוב חדש‬
‫ולבלוע את ארוחתה שלה בחיפזון רב‪ ,‬תוך חשש שהחולה רעב‪ .‬ועל כן מטוב היה‬
‫לו המודיע בעצמו היה דואג בנסיבות אלה להבאת הארוחה לחולה וע"י כך היה‬
‫חסוך טרחה מיותרת למטפלת ואולי גם לסבל לחולה‪.‬‬
‫מניה כהן‪ ,‬ינואר ‪1960‬‬
‫מטפלות התינוקות‬
‫ורד עם אמא רחל ויינמן ז"ל‪ ,‬מרים ברוך‬
‫רחל נזכרת בצער בשיטות הנוקשות שהיו נהוגות פעם בבית‪-‬התינוקות (מקלחות‬
‫קרות בחורף‪ ,‬מזרונים קשים על לוחות דיקט‪ )...‬כאשר לאמהות המיניקות לא היה‬
‫הרבה מה להגיד ביחס לטיפול בתינוקם‪ .‬כיום השיטה הרבה יותר ליברלית ולאם‬
‫חלק רב בטיפול ובפינוק הילד‪ .‬האמהות שבעות רצון מהשיטה החדשה ואין אצלנו‬
‫אף מקרה שיולדת תרצה להחזיק את תינוקה בחדרה הפרטי בשבועות‬
‫הראשונים‪ ,‬כפי שקורה בהרבה קיבוצים אחרים‪.‬‬
‫מתוך ראיון עם רחל ויינמן‪ ,‬נובמבר ‪1972‬‬
‫מטפלות הפעוטונים‬
‫נירה אלקין עם אמא חיה מאיר ז"ל ‪ ,‬חווה כהן‪ ,‬אילת עם סבתא אניה שטרנברג ז"ל‬
‫לחווה הקטנה‪ ,‬שטיפלת בנו הרבה זמן‪ ,‬שהייתה מטפלת שלי ונתנה לי יותר מידי‬
‫אוכל אז אני שמן‪ ,‬מזל טוב לחווה‪.‬‬
‫יריב קלרמן‪ ,‬מתוך אלבום הילדים שניתן שי לחווה כהן‪1979 ,‬‬
‫היית לי כמעט כאמא שנייה‪ .‬היו לנו הרבה סודות משותפים‪ .‬לימדת אותי המון על‬
‫החיים‪ ,‬וגם דברים קטנים ושוליים כמו‪ :‬איך למתוח את הסדין ולסדר את המיטה‪,‬‬
‫ואיך לגהץ ואיך לקפל‪ .‬הרי תמיד רצינו לעבוד ב"עזרה למטפלת"‪ ,‬כי היה כיף‬
‫להיות במחיצתך‪ .‬למרות היותך אלמנה עם שני ילדים קטנים‪ ,‬היה לך לב גדול‬
‫ורחב בשביל כל ילדי הקיבוץ‪ ,‬ואז זה נזכור לך תמיד‪.‬‬
‫ישראלה ברון מברכת את אניה שטרנברג בהגיעה לגבורות‪ ,‬מאי ‪1995‬‬
‫בכיתה שישה ילדים בגיל שלוש ורבע עד שלוש וחצי שנים‪.‬‬
‫מספר הילדים והילדות שווה‪ .‬קיבלתי את הכיתה לפני שנה ורבע מאחר שהיא‬
‫הייתה כמה חודשים בלי מטפלת קבועה‪.‬‬
‫אפשר להגיד כי המצב כעת טוב‪ ,‬הרגלי הניקיון נקנו כמעט אצל כל הילדים‬
‫ושלושה ילדים אינם מרטיבים בכלל‪.‬‬
‫הילדים מרגישים טוב זה עם זה ובאוכל אין כל בעיות‪.‬‬
‫סדר היום דומה לזה של כיתת הפעוטים השנייה הנמצאת בבית אחד עמנו‪.‬‬
‫בזמן המשחקים אני מוסרת להם צבעי מים האהובים עליהם מאד‪.‬‬
‫חיה פוקס‪-‬מאיר‪ ,‬מאי ‪1950‬‬
‫הגננת והמטפלת‬
‫הגר עם סבתא שושנה קלרמן ז"ל ‪ ,‬דוד עם אמא חיה רוטשטיין ז"ל‬
‫שושנה קלרמן ייעדה את עצמה לטיפול בילדים עוד לפני עלייתה ארצה ולמדה‬
‫בוורשה בסמינר לגננות‪ .‬לאחר עלייתה ארצה השתלמה בסמינר הקיבוצים‪.‬‬
‫שושנה זכתה להיות הגננת של הקבוצה הראשונה "רימון"‪ .‬בימים שקדמו‬
‫למלחמת השחרור הייתה יוצאת איתם לטיולי טבע על גבעות הכורכר‪ ,‬שם למדו‬
‫את שמותיהם של שיחים ופרחים‪ ,‬מרימים בזהירות אבני כורכר להציץ על‬
‫החרקים והרמשים החיים בסתר‪ ,‬עוקבים אחר הציפורים והפרפרים‪ .‬עד ימיה‬
‫האחרונים זכרה שושנה להביא לנעמי (זיידמן‪-‬כהן) שהייתה ילדה בגן‪ ,‬חצב ליום‬
‫הולדתה עם שיר ברכה בצדו‪.‬‬
‫כתב‪ :‬עמוס קלרמן‪ ,‬ספטמבר ‪2013‬‬
‫חיה רוטשטיין‬
‫המטפלת של קבוצת "רימון"‬
‫שושנה קלרמן‬
‫הגננת של קבוצת "רימון"‬
‫המורות‬
‫מימין לשמאל למעלה‪ :‬שרה מנה‪ ,‬נעמי כהן‪ ,‬צלילה דגן‬
‫מימין לשמאל למטה‪ :‬רחל אשחר‪ ,‬מיה עם אמא רותי מורן ז"ל וסבתא נושקה פרבר ז"ל‪,‬‬
‫נורית לבנה עם אמא פנקה דרורי ז"ל‬
‫בכל יום ובכל שעה נדמה לי כי מעשיי ודבריי על כף המאזניים נתונים‪ .‬קורה‬
‫ונוטה הכף לכאן או לשם‪ .‬ואם יבוא מישהו ויפסוק‪ :‬לא כך‪.‬‬
‫זו טיבה של עבודה זו‪ :‬ללכת על בהונות הרגליים‪ ,‬לחוש בקצות האצבעות‪,‬‬
‫להקשיב בנשימה עצורה ותוך כדי כך לפעול‪.‬‬
‫פנקה דרורי‪ ,‬פברואר ‪1959‬‬
‫זכרון נוסף שלי הוא מהחוג לפסיכולוגיה שנושקה העבירה לנו בהיותנו במוסד‪.‬‬
‫נושקה הצליחה להטמיע בנו הבנת מושגים כמו‪ :‬סובלימציה‪ ,‬הרגלי ניקיון‪,‬‬
‫גמילה ועוד‪ .‬ממנה טעמתי לראשונה מתורותיהם של פרויד‪ ,‬פיאז'ה ועוד הוגים‪.‬‬
‫המטען איתו יצאנו היה כל כך טריוויאלי ואפילו לא ידענו שיש לנו יתרון על פני‬
‫מי שלא זכה להשתתף בחוגים‪ ,‬כי לא היה זה חומר נלמד בתוכנית הלימודים‪.‬‬
‫ואחר כך‪ ,‬כאמא וכמטפלת‪ ,‬נזקקתי לא פעם להדרכתה של נושקה בהקשר‬
‫לילדי ולילדים עמם עבדתי‪ .‬ובסלנג של היום – חבל על הזמן‪ .‬התובנות‬
‫שקיבלתי מנושקה היו שיעורים אמיתים‪ ,‬כאלה שגורמים לשינוי תבניות חשיבה‬
‫והתנהגות‪ ,‬ובעיקר הם היו מועילים‪.‬‬
‫לזכרה של נושקה פרבר‪ ,‬כתבה דרורה לבנון‪ ,‬אוקטובר ‪1999‬‬
‫בסיום מופע החמישים התפזרו הילדים על הגבעה החשופה וחמניות גדולה‬
‫בידיהם‪ .‬לא ידענו איך בדיוק יגיעו הילדים אל החמניות‪ ,‬איך ימצאו אותן – כולם‪...‬‬
‫בלילה חלמתי‪ :‬ילדים רוקדים במדרון הגבעה‪ ,‬מעגלים מעגלים של חמניות ענק‪,‬‬
‫והגבעה ענקית‪ ,‬השיפוע שלה היה כל‪-‬כך תלול עד כי נראו הילדים הרוקדים‬
‫בראשיהם בלבד‪ :‬ראש והפרח שלו‪ ,‬ראש ופרח שלו‪ ...‬האורטוריה "יהודה המכבי"‬
‫התנגנה בשיא הווליום‪ ,‬והייתה התרגשות הרואית אדירה‪ ...‬ואז פתאום היה חושך‬
‫ורק מקהלת הילדים‪ ,‬זו מן המופע‪ ,‬עמדה בראש הגבעה‪ ,‬אור חזק מעליה אל‬
‫השמים‪ ,‬והיא שרה את שיר הילדים מתוך האורטוריה‪" :‬פרח אל פרח‪ ,‬זר גדול‬
‫נשזור‪ ,‬לראש המנצח – מכבי גיבור"‪.‬‬
‫ואתה אמנון – אמנון הילד‪ ,‬עמדת לבד באמצע המדרון הענק והתלול הזה – לבדך‬
‫לבדך בחושך‪ ,‬קולך על סף בכי מהדהד באכזבה אינסופית‪... :‬אבל הפרח שלי‪...‬‬
‫אני לא מוצא את הפרח שלי‪...‬‬
‫רותי מורן‪ ,‬הספד לזכרו של אמנון ויינמן‪ ,‬אוגוסט ‪1994‬‬
‫חשבתי שאולי מוטב להתחיל מההתחלה‪.‬‬
‫כשבאתי הנה‪ ,‬כמו שאומרים "צעירה ויפה"‪,‬‬
‫נתקלתי ביחס קר ופנים חמוצות‬
‫והרגשתי כאילו שכל הדלתות בפני חסומות‪.‬‬
‫עברו כמה שנים טובות ואני עדיין "על מזוודות"‪.‬‬
‫האסון היה שהיה לי למה להשוות‪.‬‬
‫עם כל קושי רציתי לברוח אל "המקורות"‪...‬‬
‫התפנית באה כשנכנסתי לחינוך‪.‬‬
‫פתאום נתקלתי בפנים מאירות ובחיוך‪,‬‬
‫ההורים היו אסירי תודה‬
‫ולחצו ידיים בסוף השנה‪.‬‬
‫הרגשתי הערכה ויחס חם –‬
‫ולפתע הדלתות נפתחו גם‪.‬‬
‫היה זה נפלא להיות פתאום שייכת‪,‬‬
‫והאווירה כבר לא הייתה כה מאיימת‪.‬‬
‫עברה שנה ועוד שנה וכאילו –‬
‫הקיבוץ עוד יותר יפה אפילו‪.‬‬
‫צלילה דגן‪ ,‬נובמבר ‪1986‬‬
‫המורות של‬
‫חברות הנוער‬
‫והאולפנים‬
‫רבקה רייכר‬
‫עמי עם אמא‬
‫טונקה וולקוביץ' ז"ל‬
‫הקיבוץ עשה כמיטב יכולתו על מנת ליצור לאנשי האולפן את התנאים הדרושים‬
‫ללימוד קבוע ומסודר‪ .‬כמו כן נעשה לא מעט למען הרגשתם הטובה בביתנו‬
‫הקיבוצי‪ .‬ולא פשוט הוא הדבר למצוא את ההבנה לכך אצל עולים חדשים הבאים‬
‫מכל קצווי עולם‪ ,‬ממוצא שונה וללא ידיעה והבנה על הארץ ועוד פחות מזה על‬
‫צורת החיים שבקיבוץ‪ ,‬רחוקים מחיי עבודה ועמל כפיים‪.‬‬
‫על אף כל זה הננו מסכמים בחיוב את העובדה ששלושה מחזורים כבר סיימו את‬
‫תקופת הלימודים‪ ,‬גיבשו חברה‪ ,‬רכשו את השפה והכו שורש איתן בארץ הזאת‪.‬‬
‫הרבה יש להודות על כך לעובדת התמדתן והתמסרותן של רבקה (רייכר) וטונקה‬
‫(וולקוביץ) כמורות ומדריכות המתייחסות לתפקידן ברצינות ואינן חוסכות זמן‬
‫ומאמץ על מנת להבטיח לאולפן הרגשת בית‪ ,‬הצלחה בלימודים ויצירת חיי חברה‬
‫מאורגנים‪.‬‬
‫מתוך עלון המשק ‪1959‬‬
‫כל חניך הופיע כבודד וכל אחד הוא עולם ומלואו‪ .‬קשורים מאד למשפחה‪.‬‬
‫הגעגועים למשפחה היו חזקים מאד – רצו לחזור לבית ההורים‪ ,‬לעוני ולמצוקה‪,‬‬
‫ובלבד שימצאו בביתם‪ .‬הנוער עבר משבר נפשי קשה‪ .‬בערבים היינו פוגשים אותם‬
‫כשהם רבוצים על המיטות ומתייפחים בבכי ובהתקפות הסטריות‪ .‬הם בכו על‬
‫ילדותם שאבדה‪ .‬הם נאבקו קשה עם המציאות שלנו שהייתה זרה להם ובלתי‬
‫מובנת‪.‬‬
‫לאט נעלמו הבעיות הראשונות‪ .‬קמה חברה יפה‪ ,‬ומגובשת ומתקדמת בלימודים‬
‫ותופסת מקום נאה בעבודה במשק ובשירותים‪ .‬חברת "שקמים" היום היא חברה‬
‫נעימה ומאורגנת‪.‬‬
‫באותו ערב של ה‪ 5-‬בינואר‪ ,‬עת חגגה החברה את חגה הכפול‪ :‬סיום השנה‬
‫הראשונה במשק וכניסה לתנועה‪ ,‬שמחתי לראותם בלבושם השומרי וענודיי‬
‫עניבות‪ .‬הם לא דמו כלל לנערים מאשתקד‪ .‬חן נעורים נסוך על פניהם‪ .‬לא לשווא‬
‫היה העמל! חברת "שקמים" היא היום חברה יפה ומלוכדת‪ ,‬קשורה למשק‬
‫ולמפעליו ותופסת מקום מכובד בסידור העבודה ובחיינו בכלל‪.‬‬
‫טונקה וולקוביץ‪ ,‬ינואר ‪1952‬‬
‫האחות‬
‫פרומקה הלפמן‬
‫אני הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה‪ .‬ראיתי שאני מבינה את החולה‪ ,‬נסעתי‬
‫להשתלמויות והתקדמתי במקצוע‪ .‬באותו זמן היה רק כלי רכב אחד בקיבוץ –‬
‫הטנדר של מרכז קניות – כך שאם קרה משהו דחוף במשך היום לא הייתה לנו כל‬
‫אפשרות להוביל חולה לבית‪-‬חולים‪ .‬פעם אחת היה מקרה של לידה מוקדמת עם‬
‫שטף דם גדול‪ .‬ירדתי לכביש‪ ,‬עצרתי קומנדקר צבאי ולא נתתי לו להמשיך בנסיעה‬
‫והוא בא איתי‪ .‬לקחנו את היולדת‪ ,‬נסענו לג'וליס למרפאה צבאית‪ ,‬משם לקחנו‬
‫אמבולנס והובלנו אותה לרחובות לבית‪-‬יולדות‪ .‬הנהג לא החליף איתי מילה כל‬
‫הדרך‪ .‬מה שאמרתי הוא עשה‪.‬‬
‫מתוך ראיון עם פרומקה הלפמן‬
‫שרת הבריאות‬
‫הדס עם סבתא זוסיה ברנדס ז"ל‬
‫כממונה על ענייני בריאות‪ ,‬ברצוני לנגוע בבעיית האדם החולה בקיבוץ‪ .‬בתקופת‬
‫המחלה ממש אין לחבר "נקיפת מצפון"‪" .‬הרגשתו טובה" והוא זוכה לטיפול המגיע‬
‫לו‪ .‬הבעיה מתחילה בתקופת החלמתו‪ .‬זאת תקופת המעבר שבין המחלה‬
‫להבראה שלימה‪.‬‬
‫אשריהו וטוב לו לאדם שהטבע העניק לו יכולת התגברות על מחושים ועייפות והוא‬
‫מסוגל (ודאי תוך מאמץ) לחזור מיד עם גמר המחלה לעבודתו הרגילה‪.‬‬
‫ישנו סוג שני של חבר שתקופת הבראתו אורכת זמן רב יותר אם כי יכול היה‬
‫לעשות כבר "משהו" – אינו מסגול להירתם לעול העבודה כפי שהיה אצלנו‪ .‬והרי‬
‫אינה קיימת עבודת "ביניים"‪ .‬באם נרשמת לסידור העבודה ברור שאתה מוכרח‬
‫להדביק את הקצב המקובל והקצב ידוע‪.‬‬
‫זוסיה ברנדס‪ ,‬אוקטובר ‪1958‬‬
‫פתיחת התערוכה‪ .‬חג הקבוץ ‪3.10.2013‬‬
‫המבקרים‬
‫הראשונים‬
‫אבא‬
‫ישי‬
‫אמא‬
‫תמר‬
‫נועה צור‬
‫הצלמת‬