בחג השבועות קוראים במגילת רות , במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים הקשורים לימי הקציר כמו המצווה להשאיר" לקט שכחה ופאה" . בסיפור המגילה מסופר כי.
Download ReportTranscript בחג השבועות קוראים במגילת רות , במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים הקשורים לימי הקציר כמו המצווה להשאיר" לקט שכחה ופאה" . בסיפור המגילה מסופר כי.
Slide 1
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 2
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 3
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 4
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 5
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 6
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 7
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 8
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 2
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 3
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 4
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 5
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 6
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 7
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?
Slide 8
בחג השבועות קוראים במגילת רות,
במגילה זו אפשר ללמוד על מנהגים
הקשורים לימי הקציר כמו המצווה
להשאיר" לקט שכחה ופאה".
בסיפור המגילה מסופר כי בועז ,קרוב
משפחה של נעמי ,איש נכבד ובעל
נכסים,מצווה מפורשות על פועליו
העובדים בשדה ,לא לאסוף את
השיבולים הנושרות מידיהם ואת
חבילות העומרים שנשכחו במהלך יום
העבודה .ועוד מצווה בועז ,לנהוג בכבוד
כלפי רות המואביה ,גיבורת המגילה,
השייכת לקבוצת העניים בעם ,ולאפשר
לה ללקט את מה שמשארים הקוצרים
אחריהם .
תיאור המלקטות במגילת רות
משקף את המציאות ונותן הד
בספר "ויקרא":
לכתוב
"ובקצרכם את קציר ארצכם
לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני
ולגר תעזוב אותם ,אני יהוה
אלוהיכם" (ויקרא י"ט)10-9/
הצייר גוסטב דורה 1832-1883
בעבר התפרנס הרוב הגדול של התושבים בישראל ובעולם העתיק
מחקלאות .העניים ,שלא היו להם שדות ,נאלצו להסתפק במה
שנשאר בשדות של אחרים.
שכחה -העומר ,החיטה
שנשכחה בשדה .אם בעל השדה
שכח לאסוף ערימה של שיבלים.
אסור לו לקחתה בחזרה .מה
שנשכח מיועד לעניים.
לקט -השיבלים שנשארות בשדה או
פירות שנשרו בזמן הבציר .לפי
המצווה כל מה שנשאר או נפל
לקוצרים ולבוצרים תוך כדי עבודת
איסוף היבול ,מיועד לעניים -למי
שאין להם שדה או מטע משלהם.
פאה -הפאה היא התבואה
הגדלה בשולי השדה שאין לקוצרה
כלל .בהבדל מהלקט והשכחה,
הפאה היא מתנה שמשאירים
בכוונה ,ולא בגלל שיכחה או טעות.
לקט ,שכחה ופאה" הן שלוש מתוך חמש מתנות שציוותה
התורה לתת לעניים.
"לפי הפסוקים המקראיים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור
ולקט קצירך לא תלקט ...לעני ולגר תעזוב אותם( "..,ויקרא
י"ט .)10-9 /
"כי תקצור קצירך בשדך ,ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה ,למען יברכך
ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד יט)
כל אדם בעל שדה ,היה חייב להשאיר חלק מהתבואה לחלשים
(לעניים ,לגרים ,ליתומים ,לאלמנות וללויים) .הרעיון שעומד מאחרי
הפעולה ,הוא שהיא לא דרשה מאמץ של הנותן ,אלא מאמץ של
המקבל בלבד :בעל השדה היה צריך רק "לעזוב" את התבואה בשדה,
אם נופלות שיבולים – לא להתאמץ להרים אותן ,אם שוכחים עומר –
לא להתאמץ ולאסוף אותו ,ואת השיבולים שבקצה (בפאה) של השדה
– לא להתאמץ לקצור.
הנזקקים היו צריכים להחליט האם הם רוצים להתאמץ ,ללקט
ולאסוף את היבול .
מצווה זו מחייבת את האדם לעזור לרעהו .אך האדם הנזקק חייב גם
לדאוג לעצמו.
במצוות לקט ופאה אנו רואים את אחד מעקרונות היסוד של התפיסה
בתורה השומרת על כבוד הזולת תוך הימנעות מהלבנת פניו ,שכן הן
חוסכות מהאדם העני את הצורך לחזר אחר הפתחים ולהזדקק
לנדיבות ליבם של זרים.
בני .ישראל נעשו עם של איכרים ובעלי אדמות לאחר שהתנחלו בארץ
כנען .רוב התושבים בארץ ישראל התפרסו מחקלאות ,מעבודת אדמה.
ברבות השנים נוצרו מעמדות של יחידים ומשפחות ,שנושלו מאדמתם
מסיבות שונות :פגעי טבע ,כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה ,גרמו
למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לחפש פרנסה ,או הריבוי
הטבעי במשפחות חקלאיות ,שהביא לחוסר קרקע לחלק מבני
המשפחה.
באותה תקופה חיו תושבי ארץ ישראל מן הקרקע – פשוטו כמשמעו :
בעל הקרקע היה גם בעל השדה או הכרם ,והיבול שגידל סיפק את
מזונותיו ומזונות בני ביתו.
ומה עשו אותם עניים חסרי כל ,שלא היו בעלי קרקע ,ולא יכלו לגדל
שדה או כרמים? את התשובה לבעייתם ואת הדאגה למחסורם אנו
מוצאים בחוקי המקרא אשר יש בהם ציווי לתמוך באנשים
הנזקקים ,מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי.
מצוות "הפאה ,הלקט והשכחה"
שייכות לתחום שבין אדם לחברו.
במצוות אלו העזרה לא מובנת מאליה
אלא אקראית :לפאה אין כמות
מוגדרת ומחייבת ,ואי אפשר לדעת
מהי כמות השיבולים שבעל-השדה
ישכח או שיפלו לו מהיד .ולכן יש
פחות סיכוי שהנזקקים יפתחו תלות
בעזרה הזאת.
זהו מעין "מס" לא פורמלי המכוון
את בעלי הרכוש לפעול לטובת
מחוסרי הרכוש.
במצווה זו אנו רואים נתינה מתוך
לקיחת אחריות ההדדית.
•
•
•
•
איזו מערכות ומסגרות נותנות היום מענה לסוגית
העזרה לחלשים ולנזקקים?
על מי מוטלת האחריות לדאוג להם?
האם העזרה של הממשלה פוטרת את האזרחים
מאחריות לנזקקים?
האם עזרה לנזקקים פוגעת ביכולתם להיות יצרנים?